רע"פ 4327/98 וקנין משה נ. מדינת ישראל

1.ביום 27.11.97 הורשע המבקש בבית משפט השלום לתעבורה בגרימת מוות ברשלנות. בית המשפט גזר על המבקש שנים עשר חודשי מאסר בפועל, שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של עשר שנים, וכן קנס בסך 2,000 ש"ח.

המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה. לבקשת המבקש, נדחה ביצוע עונש המאסר עד ליום 3.8.98 בשעה 10:00.

2.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בו נדחה ערעורו של המבקש, הוגשה רשות ערעור בפני בית משפט זה. בהחלטתו של כבוד המשנה לנשיא מיום 8.7.98 נדחתה הבקשה. בסופה צויין, כי "המבקש יתייצב לריצוי עונשו במועד ובמקום שנקבעו בבית המשפט המחוזי".

3.ביום 21.7.98 פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה נוספת לעיכוב ביצוע עונש המאסר. בהחלטה מיום 26.7.98 נדחתה בקשתו, ומכאן הבקשה (ה"ערר") שבפני. טוען המבקש, כי לאור הגשת בקשת חנינה לנשיא המדינה; לאור העובדה כי ההחלטה לדחיית בקשתו לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי ללא הנמקה ובמעמד צד אחד; ולאור נסיבותיו האישיות של המבקש כפי שמצאו ביטויין בתסקיר, הרי שיש לקבל את הערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי ולהורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין בקשה זו להדחות. אכן, ספק אם נקט המבקש בהליך הראוי עת פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה נוספת לעיכוב הביצוע, שעה שבקשת רשות הערעור שהגיש נדחתה בבית משפט זה תוך ציון מפורש כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו כפי שקבע בית המשפט המחוזי. דא עקא, כי אין לי הצורך להכריע בסוגיא זו, שכן אף לגופו של ענין לא מצאתי עילה לעיכוב הביצוע במקרה דנן. נסיבותיו האישיות של המבקש נשקלו בערכאות השונות, וגזר דינו ניתן על יסודן ממילא. אשר לבקשת החנינה, הרי שאין בה כשלעצמה משום עילה לעיכוב ביצוע עונש המאסר (ראה: רע"פ] 1744/97 יעקב סרוסי נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם)). על כן, דין הבקשה להדחות.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 3.8.98 עד השעה 10:00, כאמור בהחלטתו של כב' המשנה לנשיא והחלטתו של בית המשפט המחוזי.