רע"פ 4358/06 אהרון זריס נ. מדינת ישראל-עירית הרצליה

השופט ס' ג'ובראן :

כנגד המבקש, אשר ניהל עסק ללא רישיון, על מגרש, עליו הוצבו מכולות שהוקפו בגדרות (להלן: המבנה) בהרצליה, הוגשה, ביום 26.10.99, לבית-המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה בקשה להריסה ללא הרשעה (ב"ש 23/99), לפי הוראות סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה -1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה). לפי האמור בבקשה, המכולות הונחו במגרש שהינו בבעלותה של המשיבה, אשר על-פי התב"ע החלה על המגרש, ייעודו הינו שטח ציבורי. כמו כן, כנגד המבקש, הוגש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה כתב אישום, המייחס לו עבירה של ניהול עסק ללא רישיון עסק.

ביום 3.12.02 ניתן פסק-דין מאוחד של בית-המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט צ' דותן) אשר דן הן בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון והן בבקשה לצו הריסה. באשר לעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, הרשיע בית-המשפט לעניינים מקומיים את המבקש בעבירות שיוחסו לו. מאידך גיסא, דחה בית-המשפט את הבקשה להריסה, נשוא בקשת רשות הערעור דנא, בנימוק, כי הגם שהמגרש הוא בבעלותה של המשיבה וכי לא ניתנו היתרי בנייה להקמת מבנים עליו, משלא הוכח שהבנייה מסכלת או מעכבת את מימושה של התכנית המתייחסת למגרש - יש לדחות את הבקשה להריסה.

על החלק בהכרעת הדין הדוחה את הבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) קיבל את הערעור, בקובעו, כי השארת המבנה שנבנה ללא היתר - על כנו - בניגוד לתוכנית מיתאר קיימת, בנוסף לכך שלמבקש אין שום זכות בו והוא מחזיק בו ללא תמורה, מהווה "ניגוד זועק לאינטרס הציבור שחוטא לא יצא נשכר". אינטרס הציבור יכול להתבטא במצבור של שיקולים כלליים ולאו דווקא באינטרס קונקרטי של תכנון מדויק. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי השארת המבנה על כנו, תהווה גושפנקא להמשך המצב, לפיו נהנה המבקש מן המבנה שהקים שלא כחוק, על רכוש הציבור וללא כל תמורה. יחד עם זאת, בית-המשפט המחוזי קבע, כי צו ההריסה לא יבוצע לפני יום ה-1.1.07, עקב מחדלי העבר של המשיבה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

לטענת בא-כוח המבקש, בית-המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות משנכנס במקרה דנא לדיון בעניינים כגון סוגיית מעמדו ואחיזתו של המבקש במגרש וכן שאלות כגון היחסים החוזיים שבין המבקש למשיבה, שכן כל אלה הן שאלות שמן הראוי שיידונו בבית-משפט אזרחי ולא בבית-משפט העוסק בעניינים מעין פליליים. כמו-כן, טען בא-כוח של המבקש, כי בית-המשפט המחוזי סטה מההלכה הקובעת, כי צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה ייעשה במשורה ובזהירות. במקרה דנא, מדובר במבקש, אשר קיבל את המגרש מהמשיבה ואין כל מקום להגדירו כחוטא. בנוסף טען בא-כוח המבקש, כי מאחר שהמבנה קטן וממוקם במקום נידח, אין סיכוי שהוא יפגע באינטרס הציבורי.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). כמו כן, טוען בא-כוח המשיבה, כי השאלה עד כמה מוסמך בית-המשפט להכריע במחלוקות אזרחיות הנוגעות לשאלת מעמדו ואחיזתו של המבקש במגרש, איננה מתעוררת כלל במקרה הנדון, היות שפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ניתנה לאחר ניתוח המצב התכנוני, כשנושא זכויות הקניין במקרקעין וטיבן היווה שיקול נוסף במכלול השיקולים שנשקלו. לטענת בא-כוח המשיבה, צדק בית-המשפט המחוזי במסקנתו, כי השיקול הציבורי גובר על השיקולים האישיים של המבקש כשהשיקול הציבורי בא לידי ביטוי במבנה שניבנה ללא היתר ובניגוד לתוכנית מיתאר קיימת.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. בסמכותו של בית-המשפט הנתונה לו לפי סעיפים 205 ו-212 לחוק התכנון והבנייה, להורות שהבניין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, ייהרס וזאת באם מבצע העבודה או המשתמש במקרקעין, עשה כן בלא היתר. בענייננו, מאחר שאין מחלוקת, כי המכולות הונחו על המגרש שהינו בבעלותה של המשיבה, אשר על-פי התב"ע החלה על המגרש, ייעודו הינו שטח ציבורי, ומשכך המבנה שהוקם, הוקם ללא היתר, הרי שמן הדין הוא, כי המבנה ייהרס.

על-פי הפסיקה, אין די בהתקיימות תנאי הסעיף להוצאת צו הריסה, אלא יש צורך באינטרס ציבורי להריסת המבנה (ראו רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 151). נחה דעתי, כי באם יושאר על כנו המבנה שהוקם, ללא היתר, ייפגע האינטרס הציבורי. האינטרס הציבורי מחייב, כי רשויות החוק יקפידו, שאנשים פרטיים לא יוכלו להקים מבנים, על אדמה השייכת לציבור, ללא היתר. יתר על כן, השארת המצב על כנו במקרה הנוכחי הינה בבחינת מתן גושפנקא, מצד בית-המשפט, כי החוטא ייצא נשכר ולכך לא ניתן יד.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.