רע"פ 436/08 יעקב חרמון נ. מדינת ישראל

1.בשנת 1997 עשו המבקשים דין לעצמם ובנו דירה רחבת מימדים על גג בניין משותף. בשנת 2007, לאחר שעבירת הבנייה התיישנה, פנתה המשיבה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו ועתרה להריסת המבנה ללא הרשעה, וזאת מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בית-המשפט לעניינים מקומיים נעתר לבקשה וקבע, כי אין בהסכמת הדיירים האחרים בבניין לקיומה של הדירה – הסכמה שהושגה במסגרתו של הסדר פשרה בהליך משפטי – כדי לאיין את האינטרס הציבורי שבהריסתה. עוד נקבע, כי אף שהבניה הבלתי חוקית אינה מסכנת את יציבות הבניין והדירה משתלבת אסתטית במבנה, יש אינטרס ציבורי בהריסתה נוכח מימדיה הרחבים.

2.המבקשים, אשר מיאנו להשלים עם תוצאה זו, ערערו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שם טענו כי לא היה מקום להוציא את צו ההריסה. עוד נטען, כי תוכנית המתאר של העירייה עודכנה לאחרונה, וניתן יהיה לקבל היתר למבנה. בית-המשפט המחוזי לא ראה מקום לקבל את טענותיהם של המבקשים ודחה את הערעור. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בה שבים המבקשים על הטענות שהעלו בפני הערכאה קמא.

3.דין הבקשה להידחות. הרשות לערער יוחדה לאותם מקרים יוצאי-דופן המעוררים סוגיות החורגות מדל"ת אמותיו של עניינם הפרטני של בעלי-הדין ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982) ), ולא כזו היא הבקשה המונחת בפני. שתי ערכאות ליבנו את עניינם הפרטני של המבקשים, ובכך די. יתרה מכך, המבקשים עשו דין לעצמם, ויצרו, יש-מאין, דירה חדשה, בניגוד לדיני התכנון והבניה ובהיקף רחב. השלמתן של רשויות החוק עם מצב זה, כמוהו כמתן הכשר לביצוען של עבירות בנייה, ולמסר מסוג זה אין בית המשפט רשאי לתת את ידו.

נוכח האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של צו ההריסה.