פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
439/11 - א'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אברהם ברמן
נ ג ד
המשיבה:
עיריית תל אביב-יפו
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.1.11 בעפ"א 32264-11-10 שניתן על ידי
כבוד השופטת ע' צ'רניאק
ובקשה לעיכוב ביצוע
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (עפ"א 32264-11-10, כבוד השופטת ע צ'רניאק ) מיום 6.1.2011, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו (ר"פ 02-08-0012867, כבוד השופטת י' רוטנברג ).
המבקש הורשע על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים באי קיום צו שיפוטי ובעבירה של עיסוק בעסק טעון רישיון ללא רישיון. המבקש הפעיל במשך תקופה ארוכה מסעדה ללא רישיון עסק והוא לא קיים צו שיפוטי אשר הורה לו להפסיק להפעיל את המסעדה. בית המשפט לעניינים מקומיים גזר על המבקש קנס בסך 1,000 ש"ח, וכן הורה להפעיל התחייבות עליה חתם בסך 10,000 ש"ח. בנוסף נגזרו עליו שלושה חודשי מאסר לריצוי בפועל, אותם ירצה המבקש בעבודות שירות. המבקש ערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי, אשר ביום 6.1.2011 דחה את ערעורו בקובעו כי בית המשפט לעניינים מקומיים כלל לא החמיר עם המבקש, והמאסר שנפסק על דרך של עבודות שירות מגשים את מדיניות הענישה הראויה במקרה דנן. עוד נקבע כי גזר הדין מאוזן ואין כל מקום להתערב בו, בייחוד מקום שאין בטענות המבקש כל ממש.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. בבקשתו מעלה המבקש טענות שונות כנגד חומרת העונש ומלין על התייחסות הערכאות הקודמות לטיעוניו. עוד הוא מבקש כי ביצוע עבודות השירות שהושתו עליו יידחו לחודשי הקיץ, על מנת שבנו יוכל להחליפו בניהול העסק.
לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו לא מצאתי בבקשה כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה. יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש, כפי שציין בית המשפט המחוזי.
אשר על כן, הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש שהוגשה עמה. ו
ניתנה היום, י"ב בשבט התשע"א (17.1.2011).
ש ו פ ט