רע"פ 4416/07 נועם רון נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בכפר-סבא באשמה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש והיזק בזדון, אשר יוחסו לו בעקבות ריב שנתגלע בינו לבין אדם שערך עבודות שיפוץ בביתו. בתום הליך הוכחות, זוכה המבקש מכל אשמה , וזאת לאחר שבית-משפט השלום העדיף את גרסתו על-פני זו שהציג המתלונן. בתום משפטו, דחתה הערכאה הדיונית את עתירת המבקש לתשלום הוצאות הגנתו על-פי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מן הטעם שלא התקיים בענינו אף לא אחד מן היסודות המזכים שבסעיף זה – היעדר יסוד לאשמה או נסיבות אחרות המצדיקות תשלום. ובלשון החוק:

"...ראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה , או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת , רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו..."

הערכאה הדיונית קבעה, כי לא נפל פגם באופן בו ניהלה התביעה את התיק וכי הפגיעה שנגרמה למבקש, אף כי אין להתעלם ממנה, לא הייתה בלתי-מידתית ועולה על זו הכרוכה בהליך הפלילי מעצם טבעו.

2.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אליו הגיש המבקש את ערעורו על החלטה זו, לא ראה מקום להתערב בה. כמו הערכאה הראשונה, סקר את בית-המשפט המחוזי את ההלכות שיצאו מבית-משפט זה בהקשרו של סעיף 80, והכוונה היא בראש ובראשונה לפסק-הדין, שניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל ואח' , פ"ד נו(3) 73. באותה פרשה התקבלה, ברוב דעות, גישתו של השופט מ' חשין , ולפיה בעצם זיכויו של אדם, לבדו, ואפילו מ דובר בזיכוי מוחלט (להבדיל מזיכוי מחמת הספק), אין כדי להקים זכאות לתשלום על-פי סעיף 80. עמדתה של השופטת ד' דורנר – שחזרה באותה פרשה על עיקרי קביעותיה ברע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(4) 294, 304 – ולפיה, זיכוי מוחלט הוא תנאי מספיק לזכאות לתשלום, נדחתה. את עיקרי ההלכה, ובפרט את הקביעה כי הסמכות להורות על תשלום מסורה לשיקול-דעתו של בית-המשפט היושב לדין, וזה נדרש לאזן בהחלטתו בין הפגיעה בנאשם שזוּכה לבין החשש מפני הרתעתם של גורמי התביעה, סיכמה לא מכבר השופטת ד' ברלינר בפסק-דיננו בע"פ 6137/05 שלומוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.1.07).

3.

בבקשתו שבפני להרשות ערעור שני, עותר למעשה המבקש לפתיחה מחודשת של הדיון בסוגיות אלו. לתמיכה בבקשתו מציג הוא שלוש שאלות עקרוניות, המצריכות להשקפתו ליבון בבית-המשפט העליון: האחת , כי זיכוי מוחלט לאחר ניהול הוכחות הוא כשלעצמו נסיבה המחסה אדם תחת קורתו של סעיף 80, ולחלופין בא בגדרי המונח "נסיבות אחרות" שבסעיף זה; השנייה , כי אין זה ראוי ששיקול-הדעת בענין זה יימסר לבית-המשפט, שהוא רשות ציבורית הניזונה מקופת הציבור ועל כן, אליבא דמבקש, קומץ הוא את ידו בכגון דא, ויוכיח זאת מספר הפעמים המצומצם בו נפסקו לנאשמים הוצאות; ושלישית – כי שיעורו המרבי של הפיצוי, הקבוע בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מאסר או מעצר), התשמ"ג-1982, הוא נמוך לאין ערוך מן ההוצאות שנאלץ אדם לשלם בפועל בגין הגנתו.

4.

שאלות אלו אינן מקימות, להשקפתי, בסיס להרשאת ערעור שני. הראשונה שבהן נדונה, כאמור, והוכרעה, בידי הרכב מורחב של בית-המשפט העליון, וזאת לפני מספר לא רב של שנים (תשס"ב), ומאז שבה ואושרה במספר פרשות. לא ראיתי מה עילה תימצא לליבונה מחדש, ואף המבקש לא הצביע על טעם ממשי לדבר. השאלה השנייה אף היא אינה צריכה לפנים, ראשית משום שקביעתו המפורשת של המחוקק היא כי הסמכות לפסוק הוצאות ופיצוי מסורה לבית-המשפט היושב לדין; ושנית, הואיל והנימוק בו נאחז המבקש אינו אלא משענת קנה רצוץ. כמעט ואין לך סמכות, המסורה בידיה של רשות ציבורית, שאינה קשורה – במידה כזו או אחרת – בהכרעות הנוגעות לכספי ציבור. העובדה כי אותה רשות ממש ממומנת אף היא מכספי הציבור, אינה יכולה לשמש עילה לשלילתה של אותה סמכות מידיה. השאלה השלישית, הנוגעת לשיעור הפיצוי, ממילא אינה רלוונטית שעה שהוחלט כי אין לזכות את המבקש בתשלום, וענינו המסוים של מבקש זה, כידוע, אף הוא כשלעצמו אינו מקים עילה להרשות ערעור נוסף ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

5.

מטעמים אלה, לא אוכל להיעתר לבקשה. אדגיש עם זאת, כי אינך יכול שלא להבין ללבו של המבקש ואף אין להתעלם מכך כי מ דובר

בסוגיה מהותית וכבדת משקל. עיון בקורותיו של המבקש, הנפרשים מבעד להליכים המשפטיים, מגלה כי הוא אדם נורמטיבי, איש מקצוע ובעל משפחה, ובעברו שירות צבאי מרשים. הוא מצא עצמו כמעט באחת מושא לחקירה פלילית ולכתב-אישום. שוטר מצויד בצו הבאה הגיע לעוצרו בביתו (עקב תקלה משרדית) לנגד עיניהם של בני משפחתו. הוא נדרש לשאת בשכר טרחתו של עורך-הדין שהעמיד להגנתו וזה, כמעט מיותר לציין, עלה קרוב לוודאי על השיעור הנקוב בתקנות. נגרמה לו עוגמת נפש שעל עומקה אין צורך להכביר מלים. כבודו נפגע (ראו גם דברים שכתבתי בע"פ 2366/03 עסאף ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(3) 597, 603). לכל אלה לא נמצא במקרה דנן מזור בדמותו של הליך חוקי, שיאפשר למבקש להיטיב את נזקו, ולמצער את ההוצאות הכספיות שנגרמו לו. ואף אם קבע הדין, וכוונתי לחוק ולהלכה הפסוקה כאחד, כי סעיף 80 אינו השער בו יוכל המבקש לעבור באשר נועד הוא לענינים אחרים, רצוי הדבר כי המחוקק ייתן דעתו לסוגיה העקרונית. בעידן בו הופך המשפט הפלילי מכשיר כה מרכזי במאמציה של החברה לשמור על אורחותיה, סבורני כי במתן מענה למקרים כגון זה שבפני לא יהא כדי להחליש את מערכת אכיפת החוק ולהרתיעה, אלא דווקא לקדם את אמון הציבור בה ולחזקה.

6.

עם זאת, כאמור, המסגרת הנורמטיבית הקיימת אינה מאפשרת להתערב במקרהו של המבקש, ואין לפיכך מנוס מדחיית בקשתו.