רע"פ 4420/11 דיא שוואהנה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 35161-02-11, כבוד השופטים: א' טל – סג"נ , מ' נד"ב ו ע' וינברג-נוטוביץ ) מיום 22.5.2011 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (גמ"ר 3090-01-10, כבוד השופטת א' וישקין ), וכן בקשה לעיכוב ביצוע העונשים שהושתו עליו.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, נהיגת רכב בקלות ראש וברשלנות שגרמה לחבלה של ממש לאדם ולנזק לרכוש, הסעת נוסעים מעל המותר ברישיון הרכב והסעת נוסעים שאינם חגורים בחגורת בטיחות. המבקש הודה בעובדות כתב האישום במסגרתו של הסדר טיעון עם המשיבה, אשר על פיו המשיבה תעתור

לעונש מאסר של 15 חודשי מאסר בפעול ו-12 שנות פסילה, ואילו הסנגור יבקש להסתפק בעונש שירוצה בעבודות שירות. בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש על יסוד הודאתו והטיל עליו 15 חודשי מאסר בפועל, 8 חודשי מאסר על תנאי, ו-11 שנות פסילה. המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי מרכז, וזה דחה את ערעורו בקובעו כי מכלול השיקולים הצריכים לעניין מוליכים למסקנה כי העונש שהוטל עליו הוא מידתי.

בית המשפט ציין בנוסף כי העונשים שהוטלו על המבקש הם תוצאה של אימוץ הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, וערכאת הערעור לא תמהר להתערב, כידוע,

בגזר דין המאמץ את הסדר הטיעון, אף אם העונש שהוטל נמצא ברף הגבוה של הסכמת הצדדים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי (ועימה הבקשה לעיכוב ביצוע) במסגרתה מלין המבקש על חומרת עונשו. לטענתו שגה בית המשפט ביחסו לו רף רשלנות גבוה ובאמצו את רף הענישה הגבוה אותו דרשה המשיבה. על פי הנטען, נסיבות התרחשות התאונה להן טען, היינו העובדה כי התאונה התרחשה בשל ניסיונו לחמוק מרכב שחלף על פניו לאחר שעבר ברמזור אדום, מלמדות על רף רשלנות נמוך, למצער בדרגת ביניים, מצידו. בנוסף, אחד השיקולים שהנחו את בית המשפט בייחסו לו את רף הרשלנות הגבוה שגוי לטענתו שכן, בית המשפט ייחס כוונה פלילית לעבירות בהן היסוד הנפשי הוא של אחריות קפידה בלבד. עוד לטענתו, היה מקום לתת משקל יתר לתסקיר שירות המבחן החיובי בעניינו אשר בא בהמלצה כי בית המשפט יסתפק בהטלת עונש מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות, להודאתו, לנסיבותיו האישיות ולשיקולי השיקום בעניינו. כן, מפנה הוא לפסיקה בה הקלו בעונשם של המורשעים בעבירת גרם מוות בנהיגה רשלנית, מדגיש את הנורמטיביות שבו, את עקרון הענישה האינדיבידואלית וטוען כי לא תצמח כל תועלת משליחתו למאסר בפועל. בנוסף, מלין הוא על תקופת הפסילה הארוכה שנקבעה לו.

לאחר שעיינתי בבקשות ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דינן של שתי הבקשות – בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע – להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי שהתקיימה כל סטייה שכזו. מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הנדרש, ובקצרת האומר, אציין כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. לא מצאתי כי יש מקום להתערבות בקביעתו של בית המשפט, לאחר בחינת כלל הנסיבות שהובילו לתוצאותיה הקטלניות של התאונה, כי יש לייחס רף גבוה של רשלנות למבקש. המבקש הסיע חמישה נוסעים לא חגורים ברכב המיועד לארבעה נוסעים בלבד, במהירות שאיננה מתאימה לתנאי הדרך. הוספת הנוסע והסעתם של הנוסעים כשהם אינם חגורים נעשתה, כך נקבע, מדעת. לעניין קביעה עובדתית זו, אין כל רלוונטיות ליסוד הנפשי המינימאלי הנדרש להרשעה במי מהעבירות בהן הוא הורשע. ברי כי היסוד הנפשי בו אוחז נאשם בפועל עשוי להיות גבוה מן היסוד הנפשי המינימאלי הנדרש בעבירה. די בנסיבות אלו (אף מבלי שתיוחס למבקש כוונה באמצעות העבירות) כדי לייחס רף רשלנות גבוה למבקש. בנוסף, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין להתערב בעונשים שהושתו על המבקש. אכן, אינטרס שיקומו של המבקש חשוב הוא ולזכותו עומדות מספר נסיבות מקלות, אך אלו אינן עומדות לבדן. נוכח רשלנותו של המבקש וזלזול מצידו בכללי התעבורה חייו של אדם קופחו. העונשים שהוטלו עליו, בהתחשב בחומרתה של העבירה, חשיבותם המתעצמת –

נוכח המציאות הקשה בכבישים – של שיקולי הגמול וההרתעה במקרים כגון דא ועברו התעבורתי – הולמים. ביחוד כך, כאשר מדובר בענישה המצויה בטווח עליו הסכימו הצדדים בהסדר הטיעון.

הסדר אותו אימץ בית המשפט לתעבורה.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית, ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.