רע"פ 4436/11 מוחמד אבו שנב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 6286-04-11, כבוד השופטת

נ' אהד ) מיום 5.6.2011, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (תיק 3068-04-10, כבוד השופטת

ט' אוסטפלד-נאוי ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה המייחס לו עבירות של נהיגה במעבר חציה, נהיגה בקלות ראש ועקיפה לפני מעבר חציה. נטען כי המבקש נהג ברכב ולא שם לדרך שלפניו, עבר במעבר חציה בזמן שהולך רגל חצה אותו ופגע בו. בדיון שהתקיים ביום 15.3.2011 הודה המבקש בעובדות כתב האישום והורשע במיוחס לו. בית המשפט לתעבורה גזר עליו קנס בסך 1,500 ש"ח; פסילה לתקופה של 5 חודשים ופסילה על תנאי. המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי וטען כי הוא כלל לא הבין את כתב האישום ואת ההליך שהתנהל בבית המשפט לתעבורה, ולכן הוא ביקש כי תבוטל הודאתו והתיק יחזור לדיון בבית המשפט לתעבורה. ביום 5.6.2011 נדחה ערעורו ונקבע כי המבקש מבין היטב את השפה העברית, הבין את משמעותו של הדיון והסיבה שבגללה זומן, וכן הודה בביצוע המעשים והשאיר לבית המשפט שיקול דעת בעניין העונש. על כן, נקבע כי אין לקבל את טענותיו בעניין החזרה מהודאתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה חוזר המבקש על טענתו כי בית המשפט לתעבורה לא בחן האם הודאתו היא הודאה שניתנה באופן חופשי ומרצון, כפי שמתחייב מהבנתו משליטתו החלקית ביותר בשפה העברית. כמו כן, הוא טוען כי כתב האישום כלל לא הוקרא לו, הוא לא הבין את תוכנו ואת האשמות כנגדו. לטענתו מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה מכיוון שהוא מעלה סוגיה משפטית מהותית בדבר התערבות בית משפט לערעורים בנושא של הקראת כתב אישום, מתן תשובה לאישום וחזרה מהודאה. אשר על כן, לטענתו יש לאפשר לו להוכיח את חפותו בבית המשפט לתעבורה.

לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. חשוב להדגיש כי טענותיו של המבקש אינן מעלות סוגיה כללית בעלת חשיבות לכלל שיטת המשפט החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, אלא, עסקינן בסוגיה ספציפית ביותר, בדבר יישום ההלכות אודות חזרה מהודאה במקרה דנן. מצב דברים זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. מפרוטוקול הדיון בבית המשפט לתעבורה נראה כי המערער מודה בעובדות כתב האישום, וחזקה כי השופטת לא רשמה את הודאתו מבלי שהוא אמר זאת מפורשות, ומכל מקום המבקש לא הוכיח אחרת. גם מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי נראה כי המבקש מבין היטב כי הוא זומן לבית המשפט בעקבות התאונה שדובר בה בכתב האישום, והוא אומר בדיון כי "בתאונה היה בן אדם נכנס בכנף של האוטו שלי. ואני הייתי באוטו נוהג" (פרוטוקול מיום 5.6.2011, שורה 14). כלומר המבקש הבין את מהות האישומים כנגדו, ולא הוכח כי הודאתו הינה פסולה. כעת לאחר שנגזר דינו אין הוא יכול לבוא ולטעון כי לא היו דברים מעולם. "בהיעדר פגם או פסול בהודיה ... ירשיע בית המשפט את המבקש על-פי הודייתו ויגזור את עונשו" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 620 (2002) (להלן: פרשת פלוני)). עמד על כך בית משפט זה:

"סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כי "הודה המבקש בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". וכבר נפסק, כי "היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של המבקש את משמעות הודייתו, אם ההודיה הושגה שלא כדין, באופן המצדיק פסילתה"(ע"פ 3341/05 ז'ק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.2004)).

כמו כן, חשוב להדגיש כי בהחלט יש להקפיד על כך שהנאשם מבין את פרטי האישום בו הוא מודה. אך לאחרונה בע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.1.2011) ציינתי, בהקשר דומה, כי לפני בחינת תוכנו של הסדר הטיעון מחויב בית המשפט לבדוק את הודאת הנאשם ונסיבות מתן ההודאה. בית המשפט צריך לבחון האם הודית אמת היא, והאם הנאשם הבין את משמעות הודייתו ואת השלכותיה. באותה פרשה קבע חברי השופט א' רובינשטיין כי:

"עקרון-על במשפט הפלילי הוא, שאין בית המשפט חייב לקבל כל הודיה של נאשם" (ראו סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי).

כאמור בענייננו, חרף הטענות לא מצאתי נימוק מיוחד וטעם כלשהו לחזרה מהודאתו של המבקש. לא נראה כי מדובר בנסיבות חריגות אשר פוסלות את ההודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של המבקש את משמעות הודייתו, כמו כן לא נראה כי ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה, כפי שנקבע גם על ידי בית המשפט המחוזי.

לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.