רע"פ 4437/08 חגי טבת נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת 35944/07) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 1.12.2007 בשעת לילה מאוחרת, נהג המבקש ברכבו במקום ציבורי בהיותו שיכור, כאשר בבדיקת נשיפה שנערכה לו על ידי המשטרה התוצאה הייתה 270 מיליגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, וזאת מעל למידה המותרת בחוק.

ביום 17.2.2008 הרשיע בית המשפט (כבוד השופט ש' איזקסון ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, זאת על פי הודאתו, ובהמשך גזר עליו פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך חמישה חודשים בקיזוז 30 ימי פסילה מנהלית, חמישה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים וכן קנס בסך 1,500 ש"ח. בית המשפט נמנע מהטלת עונש מאסר על תנאי על המבקש לאור התרשמותו החיובית ממנו.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 10187/08). את ערעורו מיקד המבקש בטענות כנגד אמינות מכשיר הינשוף והבעייתיות בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) ובקשתו לחזור בו מהודייתו. המשיבה מצידה הגישה ערעור שכנגד (ע"פ 70181/08) כנגד קלות העונש.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא השופט ג' נויטל ) דחה בפסק דינו מיום 9.4.2008 את ערעורו של המבקש בקובעו כי לא הוצגו בפניו נימוקים חריגים המקנים למבקש אפשרות לחזור בו מהודאתו כמצוות סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982(להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), שכן המבקש היה מיוצג בבית משפט השלום ואילו האמין בחפותו, היה עליו לטעון כן בבית משפט קמא. בית המשפט אף דחה את טענותיו של המבקש לעניין תקינות מכשיר הינשוף, תוך שהוא מדגיש כי אין כל שינוי במעמדו של המכשיר עד ליום זה ועל כן ההלכה הפסוקה היא זו שמחייבת אותו, ללא כל קשר להליך הבג"ץ התלוי ועומד בפני בית משפט זה בעניין זה. לבסוף, קיבל בית המשפט את ערעור המשיבה והעמיד את תקופת הפסילה בפועל מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה בעניינו של המבקש על תקופה של עשרים וארבעה חודשים במקום חמישה חודשים, לאור רמת הענישה הקבועה בחוק והנהוגה בפסיקה במקרים של נהיגה בשכרות.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה עותר המבקש להקלה בעונשו לאור נסיבותיו האישיות לרבות שירותו הצבאי וכן לאור העובדה כי ענישתו חורגת מהענישה המקובלת במקרים כגון מקרהו בהם מכשיר הינשוף מצביע על רמות נמוכות מאוד הקרובות לרמת המינימום שנקבעה בחוק. זאת ועוד, ועל אף שהמבקש אינו מעלה במפורש בקשה לאפשר לו לחזור בו מהודייתו, מעלה הוא שורה של טענות שנועדו לתמוך בבקשה כגון זו, שעניינן באמינותו השנויה במחלוקת של מכשיר הינשוף.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי והן כי העונש שהושת עליו הוא סביר בנסיבות המקרה ואינו חורג מנורמת הענישה הנהוגה. למעלה מהצורך מוסיפה המדינה כי אף אם ניתן לדלות מטיעוניו של המבקש בקשה לחזור בו מהודייתו, הרי שאין מקום לקבל בקשה זו שכן המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה חזרה מהודייה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירה חמורה. בית המשפט המחוזי שקל את שלל הטענות אשר העלה המבקש, לרבות נסיבותיו האישיות ופסקי הדין הרבים אשר הציג בפני בית המשפט אשר בהם נגזרו עונשים הדומים בחומרתם לעונש שנגזר עליו בבית משפט השלום, אולם החליט להחמיר בעונשו,שכן לא מצא כל נסיבה אשר נכנסת לקטגוריות של הנסיבות המיוחדות לפי סעיף 39א לפקודת התעבורה. זאת ועוד, הרי שאין מקום לטענותיו של המבקש בכל הנוגע לאמינותו של מכשיר הינשוף, ככל שיש בהן כדי להוות עילה לאפשר לו לחזור בו מהודייתו. העונש שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים למקרה דנן, לרבות חומרת העבירה שביצע, העונש המינימאלי הקבוע בחוק ומאידך נסיבותיו האישיות. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד שהוא נימק את מסקנותיו כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להדחות.