רע"פ 4469/11 חיים בוחבוט נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 35289-01-11, כבוד השופטים ר' שפירא, ע' גרשון ו-א' קיסרי ) מיום 7.4.2011 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (ת.פ 17140-08-09, כבוד השופטת ט' תדמור-זמיר ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים או תפילה וגניבה. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 15.8.2009, התפרץ המבקש ביחד עם אדם נוסף לחנות "אלונית" שבתחנת דלק במפרץ חיפה. לאחר שפרץ בכוח את דלת הכניסה לחנות, שהייתה נעולה, גנב המבקש ציוד בשווי של כ-23,800 ש"ח. ביום 2.1.2011 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו. לאחר ששמע את העדים והתרשם מהראיות, דחה בית המשפט את גרסת המבקש, שלפיה הוא חף מפשע והשוטרים העלילו עליו עלילה במטרה להפלילו, וקבע כי אין ספק כי המבקש הוא זה אשר מופיע בסרט אשר מתעד את אירוע הגניבה. כמו כן, דחה בית המשפט את טענות המבקש בנוגע למחדלים שנפלו בחקירת האירוע וכן את טענתו שלפיה יש לבטל את כתב האישום שהוגש נגדו כיוון שלא הוגש כתב אישום נגד האדם הנוסף שהיה מעורב באירוע. ביום 12.1.11 הטיל בית משפט השלום על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, 10 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירת רכוש מסוג של פשע, וכן חמישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירת רכוש מסוג של עוון.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו כי לא מצא מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום. עוד קבע בית המשפט, כי העובדה שלא נמצאו ממצאים אובייקטיביים הקושרים את המבקש לאירוע, אין בה כדי לגרוע ממשקלו הראייתי של זיהוי המערער בסרט המתעד את האירוע, הן על ידי עדי התביעה, הן על ידי בית משפט השלום. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המבקש שלפיה יש לבטל את כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק, מהטעם שהמשיבה הצהירה כי היא מתעתדת להגיש כתב אישום נגד המעורב הנוסף בפרשה. לבסוף, דחה בית המשפט את הערעור כנגד גזר הדין בקובעו כי בית משפט השלום הטיל על המבקש עונש ראוי בנסיבות העניין.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לכל טענותיו בנוגע למחדלים שנפלו בחקירתו ובנוגע לכך שלא הוגש כתב אישום נגד המעורב הנוסף בפרשה וכי הוא לא ביצע את המעשים המיוחסים לו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בעניין חניון חיפה . יתרה מכך, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת, ככלל, בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. מקרה זה אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו. מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הנדרש, אציין כי אף לגוף העניין, דינה של בקשת רשות הערעור להדחות. בית משפט השלום קבע, כממצא עובדתי, כי המבקש הוא המופיע בסרט שתיעד את האירועים המתוארים בכתב האישום, הן בעקבות עדותם של עדי התביעה, הן בעקבות התרשמותו האישית מהסרט. בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את הראיות, קבע אף הוא כי אין מקום להתערב במסקנה שלפיה המבקש הוא שביצע את העבירות המתוארות בכתב האישום. בנוסף, בניגוד לאמור בבקשה, התייחס בית המשפט המחוזי לטענות המבקש בנוגע למחדלים שנפלו בחקירה ובנוגע לעקרון ההגנה מן הצדק וקבע כי אין בהן ממש. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.