רע"פ 447/04 אבי נידם נ. מדינת ישראל

המבקש הוא שוטר במשטרת ישראל. כדברו של כתב-האישום, היה זה ביום 29.7.98 שהמבקש הגיע ביחד עם שוטר נוסף לאיזור השוק בנתניה. שני השוטרים החליפו דברים קצרים עם המתלונן, ולאחר מכן היכו אותו בחלקי גופו השונים. בהמשך לאירועים אלה, נכבל המתלונן באזיקים והובל אל תחנת משטרת נתניה. גם בתחנת המשטרה תקף המבקש את המתלונן, תוך שהוא מכה אותו בליסתו, בועט בו ומאיים עליו.

בית-משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירת תקיפה חבלנית באשר לאירועים שהתרחשו בתחנת המשטרה. לעומת זאת, בית המשפט לא נתן אמון בעדותו של המתלונן על האירוע שאירע באיזור השוק בנתניה, וממילא לא הרשיע את המבקש בגין מעשים אלו. בית-המשפט גזר על המבקש 6 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלונן בסך של 3000 ש"ח.

המבקש ערער על הרשעתו לבית-המשפט המחוזי, ועיקר טענתו בערעור היה, כי לא היה מקום ליתן אמון בגירסתו של המתלונן לגבי אירועים שאירעו בתחנת המשטרה. לטענת בא-כוח המבקש, משסבר בית-המשפט כי אין ליתן אמון בגירסתו של המתלונן ביחס לחלקם הראשון של האירועים, לא היה מקום לסמוך על גירסתו לגבי חלקם השני אף-הוא. כן הצביע בא-כוח המבקש על כך שתיאורו של המבקש מפי המתלונן אינו הולם את מראהו של המבקש; שלא נתברר מתיאורו של המתלונן כמה אנשים נכחו בחדר בתחנת המשטרה בו נתקף; שהמתלונן לא דיווח מיידית על תקיפתו לחוקר שחקר אותו לאחר מכן; שהמתלונן לא ציין כי ליסתו נפגעה כבר קודם לכן, אלא ניסה לייחס את כל הפגיעה שנגרמה ללסת לתקיפתו של המבקש. כן הוסיף בא-כוח המבקש והעלה טענות נוספות. בית-המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המבקש, בקובעו כי אין להסיק מזיכויו של המערער מן האירוע הראשון הבעת חוסר אמון במתלונן. עוד מצא בית-המשפט המחוזי כי קיים הסבר המניח את הדעת לכל אחת מן הטענות שהעלה בא-כוח המבקש, וכי גירסתו של המערער, דווקא היא, נראית חסרת היגיון. לפיכך החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את הערעור ולהשאיר את פסק-דינו של בית-משפט השלום על כנו.

בבקשת הרשות לערער חוזר המבקש על טענותיו בערעורו לבית-המשפט המחוזי, ולפיהן אין לקבל את גירסת המתלונן לגבי האירועים שהתרחשו בתחנת המשטרה.

עיינתי בבקשת הרשות לערער - הנפרשת על-פני עמודים רבים והמנומקת כהלכה - ובמיסמכים המצורפים לה, ודעתי היא כי דינה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש והמצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. עיקר הבקשה נסוב על נושא של מהימנות, ובידוע הוא כי בית-משפט שלערעור אינו מתערב, על דרך הכלל, בשאלות של מהימנות. הכרעה בנושא זה מופקדת בידי הערכאה הראשונה - המתרשמת מן העדים במישרין ובאורח בלתי-אמצעי - ולא נמצא לי כל הצדק, בנסיבות העניין, לסטות מן ההלכה הקבועה והמסורה. וכפי שנאמר בע"פ 3625/91 יאיר אור נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפיסקה 30 לדברי כבוד השופט לוין:

גם כאשר הדרגה הראשונה בוחנת את אמיתות הגירסאות במבחן מכלול הראיות וההיגיון ומכריעה על יסוד שיקולים אלה, עדיין זו הכרעה על פי המהימנות של גירסה אחת על פני האחרת, ולבד מבמקרים נדירים, לא יתערב בכך בית המשפט שלערעור (ראה ע"פ 524/81 ששון נ' מ"י , פ"ד לח(4) 271, בעמוד 276). אמנם, כאשר מדובר בקביעת מהימנות המבוססת על טעמים של הגיון ולאו דוקא על התרשמותה הישירה של הערכאה היושבת לדין, אין מניעה עקרונית להתערבות ערכאת הערעור, אם מצאה שנפלה שגגה בקביעת הערכאה הדיונית, שהרי בכגון דא אין לשופט היושב לדין יתרון על ערכאת הערעור (ראה, למשל, ע"א 548/78 שרון נ' לוי , פ"ד לה(1) 736, בעמוד 740). אלא שהמקרה שבפנינו אינו אחד מאותם מקרים המצדיקים את התערבותנו. הדרגה הראשונה שקלה את חומר הראיות כולו, והחיזוקים אשר מצאה לעדות [...] הם רבים, משכנעים ויש בהם מידה רבה של הגיון.

כאמור, מצאתי כל פגם המצדיק התערבות במימצאי המהימנות של הערכאה הראשונה, ואכן נראה כי מימצאים אלו מבוססים היטב בהיגיון.

הבקשה נדחית.

היום, כ"ז בטבת תשס"ד (21.1.2004).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04004470_G01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il