רע"פ 447/08 גדליה אדלמן נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת"ד 10085/06) בגין עבירת גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בצירוף סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש נהג ביום 10.3.2005 בשעה 18:30 או סמוך לכך ברכב מסוג "מיצובישי" ברחוב גבעת התחמושת בחולון (להלן: הכביש ) לכיוון דרום והגיע לצומת עם רחוב יום הכיפורים, ליד חניון המרכז המסחרי. באותה העת חצתה הולכת רגל את הכביש ממזרח למערב בסמוך למעבר חצייה מסומן במקום (להלן: המנוחה ). המבקש המשיך בנסיעה מבלי שהבחין במנוחה ופגע בה מבלי לבלום תוך שהשמשה הקדמית של רכבו מתנפצת (להלן: התאונה ). כתוצאה מהתאונה נפגעה המנוחה קשה בראשה ונפטרה יום למחרת התאונה.

ביום 18.12.2006 הרשיע בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' ויטלסון ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט קבע כממצאים שבעובדה כי למבקש היה שדה ראייה לפנים הדרך של כ- 60 מטר לפחות וכי המבקש יכול היה להבחין במנוחה. כמו כן נקבע כי המבקש לא שם לב לדרך, המשיך בנסיעה מבלי להבחין בהולכת הרגל ופגע בה, כל זאת מבלי לבלום טרם הפגיעה במנוחה. בשלב שני, קבע בית המשפט לאור האמור כי המבקש התרשל וכי הוא נהג בחוסר מיומנות ומקצועיות.

ביום 11.2.2007 גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות כתוצאה מתאונת דרכים, נהיגה בזמן פסילה או ללא רישיון נהיגה; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 7 שנים; וכן קנס בסך 8,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתם.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70615/07). טענתו היחידה לעניין הכרעת הדין היתה כי שגה בית המשפט לתעבורה בקובעו כי המבקש יכול היה להבחין במנוחה, זאת לאור העובדה כי לא נשללה האפשרות שרכב שנסע ממול הסתיר את המנוחה כאשר היא יצאה מבין מכוניות חונות.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא ד' ברלינר ו ז' המר והשופטת ת' שפירא ) דחה את הערעור בציינו כי אין די בהעלאת אפשרות תיאורטית שנסעו כלי רכב ממול. לא ניתנה גרסה אלטרנטיבית מצד המבקש המתבססת על עובדות המקרה,

ומשכך לא הקים המבקש ספק סביר באשר להרשעתו. גם את ערעורו של המבקש

על גזר הדין דחה בית המשפט בקובעו כי העונש אשר הוטל עליו הוא סביר בנסיבות המקרה ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה שב המבקש וטוען כי לא היה מקום להרשיעו

לאור העובדה כי לא נשללה האפשרות שרכב שנסע ממול הסתיר את המנוחה כאשר היא יצאה מבין מכוניות חונות.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, והן מהטעם כי לגופו של עניין, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא די בהעלאת אפשרויות תיאורטיות אשר לא מתבססות על עובדות המקרה וכי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים וממצאי המהימנות אשר קבע בית משפט התעבורה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בענייננו, המבקש שב ומעלה את אותן טענות אשר לובנו באריכות על ידי בית המשפט לתעבורה ואשר שבו ונידונו על ידי בית המשפט המחוזי ואינו מצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. בהתאם לממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט התעבורה, המבקש פגע במנוחה מבלי שניסה לבלום את מכוניתו טרם הפגיעה, משום שלא הבחין במנוחה. על פי נתוני הכביש ושדה הראיה הפתוח יכול היה המבקש להבחין במנוחה כאשר חצתה את הכביש. בית משפט התעבורה אף בחר שלא לקבל את טענת המבקש בעניין הימצאותו של רכב שנסע ממול והסתיר את המנוחה.

כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשיבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקש לא הראה טעם לכך שיש לסטות מקביעות אלו ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים. משכך, לא מצאתי לנכון להתערב בהרשעתו של המבקש על ידי בית משפט השלום.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.