רע"פ 447/09 באסם חאסקיה נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961. בעקבות כך הוא נדון ל-15 חודשי מאסר, 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 7,500 ש"ח. בנוסף לאלה, נפסל המבקש מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה במשך 12 שנים.

המבקש ערער על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי, ועובר לדיון בערעור הוא ביקש לאפשר לו להציג ראייה נוספת: קלטת ותמלול של שיחה שהתקיימה חמישה חודשים לאחר מתן הכרעת הדין, בין חוקר פרטי לאחד מעדי התביעה. בקשתו זו של המבקש נדחתה, לאור השקפת בית המשפט לפיה אין בראיה הנוספת כדי להביא לשינוי בהכרעת הדין. ערעורו של המבקש נדחה אף הוא, תוך שנקבע כי לא נפל פגם בממצאי העובדה והמהימנות שיצאו מלפני בית משפט השלום, וכי העונש שנגזר למבקש הולם את מדיניות הענישה הנוהגת ואת נסיבות המקרה ותוצאתו הקשה.

2.

המבקש, הממאן להשלים עם הרשעתו, הגיש לבית משפט זה בקשה ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובגדרה הוא מלין על החלטת בית המשפט שלא להתיר לו להגיש את הראיה הנוספת, חוזר על ההשגות העובדתיות שהעלה ביחס להכרעת הדין, לרבות ביחס לממצאי בוחן התנועה שבדק את זירת התאונה, ולבסוף, משיג גם על חומרת העונש.

3.

בקשה זו נסבה כל כולה על עניינו הפרטני של המבקש, וככזו אין היא מעלה שאלה כללית כלשהי המצדיקה קיומו של ערעור שני (רע"פ 10820/08 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2009); רע"פ 1053/708 ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.1.2009)). באשר להגשתה של הראיה הנוספת - סוגיה זו נבחנה על ידי בית משפט קמא בכובד ראש ולאור ההלכה הנוהגת, ומה אעשה ונמצא כי אין בה כדי לסייע למבקש בהגנתו, וממילא גם לא כדי להביא לשינוי בהכרעת הדין. באשר להשגות המבקש כנגד העונש, לא גיליתי בגזר הדין פן כלשהו של חומרה, והוא מבטא את רמת הענישה הנוהגת.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.