פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
רע"פ 45/99
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
המבקש
:
שלמה
רבלסקי
נגד
המשיב
ה :
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק
דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו
בע"פ 3826/98 מיום 10.12.98 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' גרוס, י' בן-שלמה,
מ' רובינשטיין
ובקשה
לעיכוב ביצוע
בשם
המבקש: עו"ד אריאל שריג
בשם
המשיבה: עו"ד אלון אינפלד
החלטה
המבקש, עו"ד במקצועו, הורשע בבית משפט השלום בתל אביב (ת.פ. 6859/96) בשתי עבירות של גניבה בידי מורשה, עבירות לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977- ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין. על המבקש נגזרו 12 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, תשלום קנס בסך 7,500 ש"ח ופיצוי המתלוננת בסך 10,000 ש"ח.
בית משפט השלום (כבוד השופט ג' קרא) קבע כי המבקש הפקיד בחשבון הבנק העסקי שלו עשרה שיקים דחויים שנמסרו לו על ידי אחד מלקוחותיו. המבקש היה אמור להשתמש בשיקים או בתמורתם לתשלום קנס בסך 40,000 ש"ח שהוטל על הלקוח, במסגרת הליך פלילי שנוהל נגדו. המבקש פרע שמונה מן השיקים, ולא העביר לקופת בית המשפט כל סכום על חשבון הקנס שבו חויב לקוחו. עקב כך, נעצר הלקוח על ידי המשטרה. המבקש פנה לבית המשפט בבקשה לשחררו, וטען בה באופן כוזב כי סכומי הקנס שולמו וכי נותרו עוד מספר תשלומים עד לסיום התשלום. בעקבות הבקשה שוחרר המתלונן. בית המשפט קבע כי כבר בעת קבלת השיקים גמלה ההחלטה בלבו של המבקש לשלוח את ידו בהם, וכי הוא לא התכוון לשלם את הקנס. כן לא היה לו יסוד סביר להאמין שהבנק יכבד שיקים שלו.
המבקש הורשע בעבירה נוספת של גניבה בידי מורשה, בשל כך שקיבל שלושה שיקים בסך של 11,000 ש"ח עבור לקוחה אותה ייצג בהליך פשרה, אך לא העבירם לידיה, ושמר את תמורתם בידו. בית המשפט דחה את גירסתו של המבקש כי הסכום הגיע לו כשכ"ט וכי היתה לו זכות לעכב את הכספים.
המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בטענה כי הבעלות בכספים שקיבל עברה אליו, ועל כן לא ניתן להרשיעו בגניבתם. המבקש ניסה לתמוך יתדותיו בהלכה שנקבעה בע"פ 293/89 סוקולובסקי נ' מדינת ישראל,
פ"ד מו(3) 92. בית המשפט המחוזי הסתמך על הממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה ודחה את הטענה. הוא קבע כי בשונה מפרשת סוקולובסקי , אין כל ספק שהמבקש היה "נפקד" כמשמעותו בסעיף 393 לחוק העונשין, וכי לא קיבל בעלות בכספים שנמסרו לו. הכספים הופקדו בידו לצורך תשלום קנס, ועבור לקוחתו, ולמבקש עצמו לא היו כל זכויות בכספים אלה.
בבקשת רשות הערעור שלפנינו, חוזר המבקש וטוען כי לא ביצע את העבירות שבהן הורשע, שכן הכספים אותם קיבל עברו לבעלותו. לטענתו, השאלה המשפטית המצדיקה מתן רשות לערער בעניינו היא קיומה של מחלוקת פוסקים בשאלת היקפה של עבירת הגניבה, בפסק הדין בענין סוקולובסקי ובע"פ 6350/93, 6391 מדינת ישראל נ' גולדין , פ"ד מט(4) 1.
דין הבקשה להדחות. על פי ממצאי שתי הערכאות דלמטה, שלח המבקש יד בכספים שבהם החזיק עבור לקוחותיו, ולא עבור עצמו. המחלוקת אשר בא-כח המבקש מפנה אליה איננה מתייחסת לנסיבות עניינו של המבקש. בית משפט זה כבר הרשיע לא אחת עורכי דין ונאמנים אשר שלחו יד בכספי לקוחות שנמסרו להם בנאמנות. (ראו לדוגמא: ע"פ 176/74 יהודה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 550; ע"פ 232/93 מדינת ישראל נ' הרנוי, פ"ד מז(5) 797).
אין מתעוררת, איפוא, בעניינו של המבקש, שאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור על פי הכללים הנקוטים בידנו.
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"ט בטבת התשנ"ט
(7.1.99).
ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99000450.
N03