רע"פ 4509/07 גנאיים עבד אל חלים נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בחדרה הרשיע את המבקש בעבירה של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12(א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 וגזר לו שישה חודשי מאסר, שישה חודשים נוספים על-תנאי, ורישיונו נפסל למשך 12 חודשים. כמו-כן, הפעיל בית-המשפט עונש מאסר מותנה שרבץ לפתחו של המבקש, וקבע כי הוא ירוצה בחופף לעונש שנגזר לו הפעם.

2.

המבקש ערער על הרשעתו בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, וטען כי לא הוכח שהנוסע שהיה עמו שהה בישראל שלא כדין, ומכל מקום, הוא לא היה מודע לעובדה זו. כמו-כן, הפנה המבקש טענות נוספות כנגד העונש שנגזר לו. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור על שני חלקיו.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובמסגרתה הוא שב ומעלה את אותן טענות ששימשו אותו בעבר. באשר לקביעה כי הנוסע שהה בישראל שלא כדין, טוען המבקש כי תעודת עובד ציבור שהגישה המשיבה, ובה הוצהר כי לנוסע לא היה אישור שהייה, לא נחתמה על-ידי מי שערך אותה, ומשכך היא עדות מפי השמועה אשר אינה קבילה. בנוסף, משיג המבקש כנגד קבילות עדותו המוקדמת של הנוסע אשר הודה כי שהה בישראל שלא כדין, הואיל והיא נגבתה ללא תיעוד חזותי, בניגוד למצוותו של סעיף 120א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בנוסף, מלין המבקש כנגד הקביעה כי היה מודע לכך שהנוסע שהה בישראל שלא כדין. לבסוף, בפיו של המבקש היו טענות גם כנגד העונש שהושת עליו, ובין היתר הוא מלין על כך שלא נתבקש תסקיר מבחן בעניינו.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות לקיומו של ערעור בגלגול שני ניתנת במשורה, באשר היא מיועדת לאותם מקרים חריגים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, משפטית בעיקרה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). בעניינו של המבקש, שאלה כזו אינה מתעוררת. חרף הכסות המשפטית בהן עטה את טענותיו, בסופו של יום מדובר בסוגיה עובדתית – מעמדו של הנוסע שהיה עמו – אשר הוכרעה על פי ראיות בהן מצא בית משפט השלום ליתן אמון (התעודה ת/1, ועדותם של שי ברק והנוסע שהסיע המבקש). מסקנותיה של הערכאה הדיונית נבחנו פעם נוספת בידי ערכאת הערעור, ובכך די.

גם בטענה לפיה נפל פגם בגביית עדותו המוקדמת של הנוסע (העדר תיעוד חזותי), לא מצאתי ממש. סעיף 120א אליו הפנה המבקש נוסף רק בשנת התשס"ד, ונקבע כי תחילתו ביום כ"א בטבת התשס"ה (2 בינואר 2005). העולה מכך הוא כי תיקון זה אינו יכול לחול על גבייתה של עדות מוקדמת שכתב האישום בגינה הוגש בשנת 2004.

גם בהשגות לעניין העונש לא מצאתי ממש. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה, על דרך הכלל, עילה למתן רשות לערער (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646) , ולא ראיתי מקום לחרוג מהלכה זו בעניינו של המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית.