רע"פ 4521/08 יוסף לוי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ 4385/04) בגין

עבירה של אי ניהול פנקסי חשבונות או רשומות אחרות שהיה עליו לנהל, לפי סעיף 117(א)(7) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ); עבירה של שימוש בכל מרמה ותחבולה במטרה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 117(ב)(8)לחוק מס ערך מוסף; עבירה של שימוש בכל מרמה ותחבולה במטרה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיפים 117(ב)(8) ו-117(א)(14)לחוק מס ערך מוסף; 117 עבירות של אי הוצאת חשבונית מס למרות שהיה חייב להוציאן, לפי סעיפים 117(א)(13) ו-117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף; 39 עבירות של אי הגשת דו"ח תקופתי למע"מ, לפי סעיפים 117(א)(6) ו-117(ב)(8).

לפי הנטען באישום הראשון, המבקש הינו קבלן מצבות, והיה רשום כעוסק כהגדרתו בחוק מס ערך מוסף, המבקש היה חייב בניהול פנקסים ורשומות בצורה ובדרך שנקבעו בחוק בתקנות מס ערך מוסף (ניהול פנקסי חשבונות) התשל"ו-1976 (להלן: תקנות ניהול פנקסים ). בתקופה שבין אפריל 2001 לפברואר 2007 לא ניהל המבקש ספרי חשבונות כנדרש בחוק, ובעשותו כן השתמש בכל מרמה ותחבולה במטרה להתחמק ולהשתמט ממס.

לפי הנטען באישום השני, בחיפוש שנערך בעסקו של המבקש נמצא ספר הזמנות יחיד לתקופה אוגוסט 2006 ועד פברואר 2007 שלא הומצאו בגינן חשבוניות מס ולא דווחו למע"מ. כמו כן נטען בכתב האישום כי בתקופה שבין ינואר 2003 ועד לנובמבר 2006, קיבל המבקש לפחות 117 רשיונות קבורה מחברת קדישא תל-אביב, ולא הוציא בין עסקאותיו אלו חשבוניות מס ולא דיווח על כך למע"מ. עוד נטען כי בחיפוש שנערך בעסק של המבקש נמצא כי המבקש הוציא חשבוניות מס בתקופה ינואר עד מרץ 2007 ולא שילם את המס הגלום בחשבוניות ולא דיווח על כך למע"מ. בעשותו כלל אלה השתמש המבקש בכל מרמה ותחבולה במטרה להתחמק ולהשתמט ממס.

לפי הנטען באישום השלישי, המבקש חייב בהגשת דוחות תקופתיים למע"מ במועד ובאופן הקבועים בחוק ובתקנות מס ערך מוסף התשל"ו-1976 (להלן: תקנות מס ערך מוסף ). בין אפריל 2001 ועד לפברואר 2007 לא הגיש המבקש דוחות תקופתיים למע"מ, ולא שילם את המס המגיע ממנו. בעשותו את האמור השתמש המבקש בכל מרמה ותחבולה במטרה להתחמק מתשלום מס ולהשתמט ממנו.

ביום 25.11.2007 הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' אפרתי ) את המבקש על פי הודייתו

בכל העבירות המיוחסות לו.

ביום 26.11.2007 גזר בית המשפט על המבקש עונש של 10 חודשי מאסר בפועל; 14 חודשי מאסר למשך שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירת מס מכל סוג שהוא; קנס בסך 10,000 ש"ח או 4 חודשי מאסר תמורתו; כן הפעיל בית המשפט עונש מאסר על תנאי של שלושה חודשים שהושת על המבקש בת.פ 2434/01, וקבע כי עונש זה ירוצה באופן חופף לעונש המאסר בפועל.

על גזר הדין הנ"ל ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (70008/08).

בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר וסגני הנשיא

ז' המר ו ב' אופיר תום ) קיבל את ערעור המשיבה על קולת העונש. בית המשפט התייחס לחומרתן של עבירות המס שבוצעו, ולתקופה הארוכה שעבירות אלו נמשכו, עוד קיבל בית המשפט את אומדן המשיבה לגבי סכום המס שטרם שולם על ידי המבקש, וגזר על המבקש עשרים וארבע חודשי מאסר בפועל; כן הותיר בית המשפט את המאסר על תנאי שגזר בית משפט השלום על כנו וקבע כי המאסר על תנאי שהופעל על ידי בית משפט השלום ירוצה במצטבר ולא בחופף; כן הגדיל את הקנס שהוטל על המבקש ל-70,000 ש"ח או עשרה חודשי מאסר תמורתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי עת התערב בממצאי המהימנות והממצאים העובדתיים של בית משפט השלום, עת קבע כי לא שוכנע כי המבקש לא ניהל את ספריו כחוק עקב היותו מכור לסמים. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי עת לא התחשב בנסיבותיו האישיות ובהודייתו. וכן בעובדה כי הסיר חלק מן המחדל עת שילם סכום של 30,000 ש"ח לרשויות המס.

מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, לטענתה ערכאת הערעור לא התערבה כלל בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, ואף המבקש בבקשתו לא מצביע על התערבות זו. עוד טוענת המשיבה כי מקרהו של המבקש אינו מהווה עילה לדיון שלישי בבית המשפט העליון, ואינו מעלה שאלה שחורגת מגדרה של המחלוקת הספציפית שבין הצדדים.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור, ומסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

בכל הנוגע לטענות המבקש כנגד העונש שנגזר עליו, הרי שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

דין הבקשה להידחות גם לגופה, המבקש טוען כי ערכאת הערעור התערבה בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות של בית משפט השלום, ולא כך הדבר. ערכאת הערעור קבעה כי היא לא מצאה ממש בטיעון כי המבקש לא ניהל את ספריו עקב היותו מכור לסמים, וכי המבקש אשר ניהל עסק של ממש הכולל פעולות רבות יכול היה לעמוד גם בחובת ניהול הספרים. בפסק דינו של בית משפט השלום אין כל אמירה כי המבקש לא ניהל ספרים בשל היותו מכור לסמים, ואין בקביעה זו של בית המשפט המחוזי כל התערבות בממצא כלשהו של בית משפט השלום, ודינה של טענת המבקש להידחות.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.