רע"פ 4559/16 מועתאז נוסיראת נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (הנשיא א' טל

ו השופטים ש' בורנשטין ו- מ' ברק נבו ) בעפ"ג 27108-01-16 מיום 8.5.2016, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (השופט ע' פרייז ) בת"פ 31187-12-14 מיום 6.12.2015.

2.

המבקש הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה של החזקת נשק ותחמושת בלא רשות על פי דין. בגין עבירה זו, בית משפט השלום גזר על המבקש 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור את העבירה בה הורשע; וקנס בסך 5,000 ש"ח. זאת, לאחר שמצא לחרוג לקולה ממתחם העונש ההולם שקבע – אותו העמיד על בין 9 ל-24 חודשי מאסר בפועל – עקב נסיבות האישיות של המבקש, ובפרט הודאתו במעשים; היעדר עבר פלילי; תסקיר שירות המבחן החיובי שהוגש בעניינו; ומשך הזמן בו שהה בתנאים מגבילים (מעצר ומעצר בית).

3.

המשיבה ערערה על קלות העונש לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור והעמיד את עונשו של המבקש על 9 חודשי מאסר בפועל – חלף 6 חודשי המאסר שהוטלו עליו לריצוי בעבודות שירות. יתר רכיבי גזר הדין שקבע בית משפט השלום נשארו בעינם. בפסק דינו, בית המשפט המחוזי עמד על מגמת ההחמרה שחלה בענישתם של המחזיקים בנשק שפוטנציאל הסיכון בו גבוה – ובפרט נשק מאולתר שבצידו תחמושת והוא מוכן להפעלה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי מדיניות הענישה הנוהגת היא הטלת עונש מאסר בפועל גם על מי שזו עבירתו הראשונה, וגם עת מדובר בנאשם נורמטיבי ללא עבר פלילי. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי לאור התרשמותו של שירות המבחן מהמבקש – אשר לא בא בהמלצה טיפולית בענייננו – אין הצדקה לחריגה לקולה ממתחם הענישה שנקבע מטעמי שיקום, וכי בחריגה תהיה אף התעלמות מהצורך להרתיע מהחזקת נשק, כמו גם מהצורך לשרש את התופעה של החזקת נשק שפשתה במחוזותינו. עם זאת, בית המשפט המחוזי הטעים כי אין להתעלם מן הנסיבות המקלות שמתקיימות בעניינו של המבקש ואשר נמנו על ידי בית משפט השלום – ועל כן העמיד את עונשו ברף התחתון של המתחם אותו קבע.

4.

בבקשה שלפניי, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי לא העניק משקל מספק למכלול נסיבותיו האישיות – וביניהן הודאתו ונטילתו אחריות, ומצבו הכלכלי והנפשי – באופן שגרם לו לעיוות דין המצדיק הקלה בעונשו. המבקש מוסיף וטוען כי ישנה סבירות גבוהה שיגרם לו נזק בלתי הפיך לו ישהה במאסר מאחורי סורג ובריח, וכי גם בכך יש כדי להצדיק את קבלת בקשתו. כמו כן, המבקש סבור שבקשתו מעלה מספר שאלות עקרונית החורגת מעניינו הפרטי, הנוגעות לאופן פרשנותם של סעיפים 40ט(א)6 ו-40ד(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עוד גורס המבקש, כי בקשתו מעלה סוגיה עקרונית נוספת באשר למשמעות הראויה שיש לתת להיעדר המלצה טיפולית מטעם שירות המבחן, בפרט עת מדובר בנאשם שנסיבותיו מיוחדות.

5.

לאחר שעיינתי בגזר דינו של בית משפט השלום, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובבקשתו של המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם עולה סוגיה עקרונית בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיה) (13.7.1982)), או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (ראו: רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). נחה דעתי כי במקרה שלפניי, חרף האצטלה העקרונית שהמבקש מנסה לעטות מעל בקשתו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית או שיקולי צדק ייחודיים המצדיקים את קבלתה. עניינה של הבקשה הוא בעניינו הפרטני של המבקש, ובניגוד לעמדתו, מצאתי כי העונש שהשיתה עליו ערכאת הערעור הוא ראוי, ומאזן היטב בין מכלול נסיבות העניין, ובכללם חומרתה הרבה של העבירה בה הורשע ונסיבותיו המקלות. עוד יוער בעניין זה, כי הלכה היא שטענות אודות חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת (ראו: רע"פ 2275/15 אברמוב נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (5.5.2015); רע"פ 2136/14 מוסא נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (24.3.2014) ) – וברי כי המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם מקרים. אשר על כן , אין בידי לקבל את בקשת רשות הערעור.

6.

סוף דבר, הבקשה נדחית.