רע"פ 4563/09 שמשון פריצקר נ. מדינת ישראל - אגף מס הכנסה ומס ערך מוסף

1.

המבקש היה מנהלה של חברה שנטלה על עצמה פרויקט להקמתן של 50 יחידות דיור בפתח-תקוה. את הפרויקט ליווה הבנק הבינלאומי הראשון, וכתנאי להעמדת האשראי נדרשה החברה להפקיד את כל התקבולים ממכירת הדירות בחשבון סגור, מתוכו ישולמו התשלומים הדרושים לביצוע הבניה. בכתב אישום שהוגש נגד החברה והמבקש (ת"פ 1807/03) נטען, בין היתר, כי הם נמנעו מלהעביר לשלטונות המס סכומים שנוכו משכרם של עובדים וקבלני משנה במשך כשנה וחצי.

בכתב אישום נוסף (ת"פ 3567/03), נטען כי המבקש והחברה לא הגישו דו"חות תקופתיים במועד בניגוד להוראת סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף התשל"ו-1975, ומבלי שהוכח כי המבקש נקט ב"אמצעים נאותים" כמשמעותם בסעיף 119 לחוק. להגנתו, טען המבקש כי מקור מחדלו בכך שהבנק סרב לאשר משיכת כספים לצורך העברת התשלומים לרשויות המס, הואיל וחשש כי עקב קשיים אליהם נקלעה החברה, עלולים דיירים להגיש נגדו תביעות לחילוט ערבויות שניתנו על ידו.

2.

בית משפט השלום קבע כי הסברו של המבקש לעניין מחדלו אינו מהווה "הצדק סביר" ו"אמצעי

סביר" במובנם של סעיפים 219 ו-224א' לפקודת מס הכנסה, ובלשון המקור (ראו עמ' 47 להכרעת הדין):

"... [המבקש] לא הוכיח שנקט באמצעים סבירים למניעת ביצוע העבירות. מעדותו עולה שהסתפק בפניות למנהלי הבנק שיאשרו תשלומי העברת הניכויים ל[משיבה]. מדובר בעבירות שבוצעו על פני תקופה ממושכת. [המבקש] היה צריך לדאוג להעברת כספי הניכויים ולאחר שקיבל תשובות שליליות ממנהלי הבנק, היה עליו לשלם את כספי הניכויים ל[משיבה] שלא מתוך החשבון ולאחר שנוכח שאין לו אפשרות כספית לעשות כן, היה עליו להפסיק לשלם משכורות לעובדים או תשלומים לקבלני משנה. ברי, שתשובת [המבקש] שהסתפק בפניות למנהלי הבנקים שכן העדיף את מניעת קריסת הפרויקט, אין בה כדי להוכיח שנקט באמצעים סבירים למניעת ביצוע העבירות".

3.

את השגותיו כנגד פסק דינה של הערכאה הראשונה הביא המבקש בפני בית המשפט המחוזי. לצורך ההכרעה בערעור שבפניו עיין בית המשפט ב"הסכם הלווי" שנחתם בין החברה לבנק, ומצא כי נקבע בו מנגנון לתשלום כספים מ"החשבון הסגור", היינו, לאחר אישור של המפקח מטעם הבנק כי הכספים אותם מבקשים למשוך נועדו לקידום הבניה בפרויקט. מכך הסיקה הערכאה קמא כי "על פי ההסכם עם הבנק החברה היא שהתחייבה לשאת בכל המסים ותשלומי החובה". לחלופין, אם מכח ההסכם היתה מוטלת על הבנק החובה לשחרר כספים כדי לאפשר לחברה לעמוד בחיוביה כלפי שלטונות המס, היתה פתוחה בפני המבקש והחברה הדרך לנקוט בהליכים משפטיים. נקבע, כי טענת המבקש לפיה סבר כי נקיטת צעדים משפטיים לא תועיל ואף תגרום נזק לפרויקט ולרוכשי הדירות, לאו טענה היא. נוכח זאת נקבע (ראו עמ' 6), כי קיים "יסוד להנחה, כי ההימנעות מנקיטה בהליכים כנגד הבנק היתה תוצאה של החלטה שקיבל [המבקש], ולא מצב שאליו נקלע בלא שתהיה לו שליטה בו".

4.

הסוגיה בה עוסקת הבקשה לרשות ערעור, נדונה לא אחת בפסיקתו של בית משפט

זה,

וההלכה הנוהגת היא זו (ראו רע"פ 4844/00, ברקאי ואח' נ' מדינת ישראל לא פורסם (2001):

" העבירות על סעיף 117(א)(14) לחוק מס ערך מוסף ועל סעיף 219 לפקודה הן עבירות שנקבעו על-מנת להגן על רכוש הציבור מפני עיכוב שלא כדין של כספים המגיעים לציבור... שכן, במהלך פעילותו הכלכלית של הפרט, עוברים תחת ידיו - כתוצאה מן הדרך שבה נגבים מס ערך מוסף ומס הכנסה - כספים המגיעים לרשויות המס. כך מופקדים בידי העוסק סכומי מס הערך המוסף הנקובים בחשבוניות-מס שהוציא למי ששילם לו עבור שירותיו; ובידי המעביד מופקדים סכומי מס הכנסה שאותם ניכה במקור משכר עובדיו, ובענף הבנייה גם מסי הכנסה שנוכו מתשלומים לקבלני-משנה. למי שבידיו הופקדו כספים אלו אין זכות להשתמש בהם למטרותיו...

זאת ועוד, גם כאשר עיכוב הכספים מוסבר בקיומם של קשיים כלכליים, ואף אם העיכוב נעשה רק מתוך שאיפה לדחות במעט את מועד העברת הכספים, עדיין מתעורר חשש שבנסיבות מסוימות רשויות המס לא יוכלו לקבל כספים אלו כלל, אם הפרט ייקלע למצב של חדלות-פירעון, כפי שגם אירע במקרה שבפנינו.

יוצא איפוא, כי על-פי תכליתם, האיסורים הפליליים על הימנעות מהעברת מסים שנגבו משתרעים גם על מצבים שבהם לפרט עומדת אך ברירה בין עיכוב כספי המסים בידיו לבין התמוטטותו הכלכלית. שכן, לפרט אין זכות לבסס את המשך פעילותו העסקית על כספים שאינם שייכים לו. יש לקבוע על-כן כי ההגנות של "הצדק סביר" ונקיטה באמצעים הסבירים או הנאותים למניעת העבירה אינן חלות אף אם העיכוב בהעברת כספי המסים נבע ממצוקה כלכלית קשה, שהותירה בפני הפרט אך בחירה בין העברת כספי המסים, שאינם שייכים לו, לבין קריסתו הכלכלית".

עינינו הרואות, כי מדובר בסוגיה בה נפסקה הלכה ברורה, ועל כן כל שעסקו בו ערכאות קמא היה יישומה של אותה הלכה על נסיבותיו של המקרה הנוכחי. משעניין זה לובן בהרחבה בערכאה הדיונית, ושב ונבחן בידי ערכאת הערעור, ומשלא מצאתי כי התוצאה אליה הגיעו היתה שגויה, לא ראיתי מקום להיענות לבקשה. גם בעונש (20 חודשי מאסר, מאסר על תנאי וקנס) לא מצאתי כי בידי המבקש עילה לקיומו של ערעור שני. כידוע, חומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה דיון בערכאה שלישית, למעט מקרים חריגים, ברם, עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה.

אי לכך הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.