פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
4573/07
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
המבקש:
חליל אסד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 15.3.07,
בתיק ע.פ. 1285/06, שניתן על ידי כבוד השופטים: ברלינר, גריל ובר זיו
בשם המבקש:
עו"ד יוסף רוטמן
החלטה
1.
בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, בה נדחה ערעור המבקש אשר כוון כנגד החלטת בית-משפט השלום שלא לפסוק לו פיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
המסכת העובדתית ברקע הבקשה היא זו: בית-משפט השלום בחיפה הרשיע את המבקש בעבירות של איומים ועלבון דת, לפי סעיפים 192 ו-170 לחוק העונשין, לאחר שהודה כי התפרע וגרם הרס לכנסייה בעוספייה. בעקבות הרשעתו, חויב המבקש לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 350 שעות. בעודו מבצע עונש זה הסתבך המבקש בביצוע עבירה אחרת, ולאחר שהורשע גם בה נדון לשלוש שנות מאסר. בנסיבות אלו לא ניתן היה להמשיך בשירות לתועלת הציבור, ובית-משפט השלום הורה על הפסקתו ותחת זאת השית על המבקש שישה חודשי מאסר, אשר שלושה מהם ירוצו במצטבר למאסר בן שלוש השנים.
על החלטה זו ערער המבקש לפני בית-המשפט המחוזי, ומשהערעור נדחה הוא עתר לבית משפט זה וקיבל רשות לערער (רע"פ 4107/02
אסד נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 248). בפסק-הדין שניתן בעקבות כך, נקבע כי בית-משפט השלום לא היה רשאי להמיר את הצו שהורה על שירות לתועלת הציבור במאסר בפועל, שכן באותה עת עוד לא היתה הוראה בחוק שהסמיכה אותו לעשות כן. הלכה זו עמדה למבחן נוסף, בדנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד , פ"ד נח(5) 547, והרכב מורחב של בית-משפט זה אישרר אותה.
2.
נוכח הלכות אלה – במסגרתן נקבע כי המרת העבודות לתועלת הציבור במאסר לקתה בחוסר סמכות – שב המבקש ופנה לבית-משפט השלום בחיפה (ב"ש 1695/06), וביקש לפסוק לו פיצוי, מכח סעיף 80 לחוק העונשין, בגין מאסרו. משנדחתה תביעתו זו, הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי (ע"פ 1285/06), אולם גם שם הוא נדחה.
3.
מכאן הבקשה שבפני לקבלת רשות לערער, במסגרתה שב המבקש על הטענה אשר שימשה אותו בפני בית-משפט קמא. לגישתו, יש לפרש את הוראת סעיף 80 כך שהדבר יאפשר לְזַכות בפיצויים אף את מי שלא זוכה בדינו, במיוחד במקרים בהם לא קיימת בדין אפשרות אחרת לקבלת פיצוי כמו במקרה הנוכחי.
4.
דין הבקשה להידחות. הוראת סעיף 80 לחוק העונשין נבחנה לא אחת. הפסיקה העוסקת בהוראה זו קובעת, כי הזכאות לפיצוי לפי הסעיף אינה אוטומאטית, אלא כפופה למספר תנאים ואף נתונה לשיקול דעתו של בית-המשפט (ראו והשוו: ע"פ 303/02 דרוויש נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 550; ע"פ 6137/05 רובשן נ' מדינת ישראל , טרם פורסם; ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 73; ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 597). במקרה הנוכחי בית-המשפט כלל לא נדרש להפעיל את שיקול דעתו בשאלה אם זהו מקרה מתאים לזכות את המבקש בפיצוי, שכן אף אחד מתנאי הסף הקבועים בגדרו של סעיף 80 – והכוונה היא לזיכויו של המבקש או לביטולו של כתב-האישום נגדו – לא התקיימו בעניינו (ראו דברי השופט א' ריבלין בעניין דרוויש הנ"ל). הרשעתו של המבקש בעבירות שבגינן הוטל עליו לבצע שרות לתועלת הציבור, היא שרירה וקיימת, ואין בהתפתחויות שאירעו לאחר שהורשע כדי לשנות מעובדה בסיסית זו. בנסיבות אלה, הפרשנות אותה מציע המבקש לאמץ אינה אפשרית, שכן היא עומדת בניגוד ללשונו המפורשת של החוק, ולפסיקתו של בית-משפט זה.
נוכח האמור, דינה של הבקשה להדחות, וכך אני עושה.
ניתנה היום, י"ג בסיוון
התשס"ז (30.05.07).
ש ו פ ט