רע"פ 4575/10 ירון סלומון ישראל נ. מדינת ישראל

1.

לבית-המשפט לתעבורה הוגש כתב-אישום בו יוחסה למבקש עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, והוא נשפט בהעדרו הואיל ולא התייצב בבית המשפט אף שזומן כדין. בגזר-הדין ציין בית-המשפט כי המבקש נהג במהירות החורגת באופן ניכר מזו המותרת, וכי לו עבר תעבורתי מכביד הכולל עבירות המסכנות את הציבור. לאור זאת נדון המבקש לשלושה חודשי פסילה מהחזיק ברישיון, פסילה על תנאי וקנס בסך 2,000 ש"ח. כמו-כן, הופעל עונש פסילה מותנה שעמד נגד המבקש כך שתקופת הפסילה הכוללת הועמדה על שבעה חודשים. המבקש פנה לבית-המשפט לתעבורה בבקשה לבטל את פסק-הדין, ונימק זאת בכך שהוא היה רתוק למיטתו בעקבות נפילה שארעה מספר ימים עובר למועד הדיון. בית-המשפט דחה את הבקשה בנימוק כי בנסיבות שתיאר המבקש היה עליו להסדיר את דחיית הדיון מבעוד מועד, ולא להעלות את טעמי היעדרותו בדיעבד.

2.

המבקש הביא את השגותיו כנגד פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי, שם טען כי הערכאה הראשונה שגתה משלא קיבלה את בקשתו לביטול פסק-דין. כן טען כי בידיו ראיות לפיהן אדם אחר ביצע את העבירה, ומכל מקום, העונש שהושת עליו הנו חמור יתר על המידה. בית-המשפט המחוזי לא מצא כי התקיימה עילה לביטול פסק-הדין, ובתוך כך ציין כי למבקש היה די זמן לפנות ולעתור לדחיית מועד הדיון. גם טענות המבקש לעניין העונש נדחו, נוכח עברו התעבורתי הכולל 81 הרשעות קודמות, ובכללן עבירות מהירות.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. הוא עומד על טענתו כי די בטעם שסיפק להיעדרותו מבית-המשפט לתעבורה כדי להצדיק את ביטול פסק-הדין, ואת ניהולו של הליך מחודש לעניין העבירה בה הורשע. בנוסף, טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין שכן נמנע ממנו להוכיח כי אדם אחר ביצע את העבירה, ואף לא ניתן לו להעלות את נימוקיו הנוגעים לאמינות המכשיר באמצעותו נמדדה מהירות הנסיעה.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור תינתן במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבוריות החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 130 (1982)). הנמקת המבקש לעניין היעדרו מבית המשפט לתעבורה נבחנה בידי שתי ערכאות ונדחתה, ולא מצאתי עילה לבחון אותה בשלישית. למעלה מן הדרוש אוסיף, שזכותו של נאשם כי יינתן לו יומו בבית-המשפט אינה עומדת לו מקום בו בחר שלא להופיע, ואף לא ביצע כל מאמץ לנסות לבקש את דחיית הדיון. אף בעונשו של המבקש, שדומה כי נדרשת תגובה עונשית של ממש כדי לגרום לו לשנות את אורחותיו, לא גיליתי חומרה יתרה.

אי לכך, הבקשה נדחית.