רע"פ 4588/10 רחמים שקלים נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 29502-03-10, כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, א' מקובר וע' גרוסקופף ) בו התקבל בחלקו ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום ברחובות (פ

2778/05 כבוד השופט י' לוי ).

כנגד המבקש, הוגש כתב אישום המייחס לו מספר רב של עבירות של השמטת הכנסה מדו"ח לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה ); ניהול פנקסי חשבונות כוזבים לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה וסעיף 117(ב)(6) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן:

חוק מס ערך מוסף ); שימוש במרמה ותחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה וסעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף; מסירת דו"חות כוזבים לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף; זיוף בכוונה לקבל דבר לפי סעיף 418 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ורישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, המבקש עסק בין השנים 2001-1995 במתן יעוץ בתחום הקבלה והנומרולוגיה, מתן ברכות, מכירת קמעות ומזוזות ושירותים דומים נוספים (להלן: העסק). בשנת 1990 הקים המערער את עמותת "שערי רחמים", בכדי ליצור מצג כוזב בפני הרשויות, לפיו הכנסותיו מהעסק הנן תרומה לעמותה, כאשר בפועל ההכנסות האמורות שימשו אותו לצרכיו האישיים. לשם כך, בין היתר זייף המבקש את חתימותיהם של חברי העמותה, הוציא חשבוניות כוזבות, הגיש דוחות כוזבים של העמותה וניהל ספרי חשבות כוזבים של העמותה. באמצעות המעשים הללו ועוד אחרים פעל המבקש להתחמק ממס הכנסה ומע"מ בסך של לפחות 2,925,439 ש"ח.

ביום 26.11.2010 זיכה בית משפט השלום את המבקש מעבירה אחת של השמטת הכנסה מדו"ח, והרשיעו בשלושים וארבע עבירות מס, מרמה וכזב. ביום 17.2.2010 גזר בית המשפט על המבקש חמש שנות מאסר; שמונה עשרה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 500,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית המשפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. ביום 5.5.2010 דחה בית המשפט את הערעור על הכרעת הדין וקיבל באופן חלקי את הערעור על גזר הדין, והעמיד את עונשו של המבקש על 45 חודשי מאסר בפועל, הפחית את הקנס ל- 300,000 ש"ח ואילו רכיב המאסר על תנאי הותר על כנו.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי עונשי המאסר והקנס שהוטל עליו סוטים מהרף המקובל בעבירות אלו ואינם מידתיים לחומרת העבירות בהן הורשע. כמו כן, לטענת המבקש לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, לחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות, לעובדה שהוא זוכה מחלק מהאישומים, להודאתו ולהבעת החרטה, ולתרומתו הרבה לקהילה לאורך שנים. עוד טוען המבקש, כי תחום זה של מתן יעוץ וברכות הינו תחום פרוץ ובלתי מוסדר מבחינת מדיניות המיסוי ומשפטו מהווה "משפט ראווה" בעניין זה. המבקש טוען אף, כי הסיבה לאי הסרת המחדלים נעוצה בהתנהלות הרשויות ולא בו ועתה אינו יכול להסירם שכן כל נכסיו מעוקלים.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, שכן אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. לטענתה, רובן ככולן של טענות המבקש הועלו בפני בית המשפט המחוזי, ואין הצדקה לשוב ולהידרש אליהן. באשר לטענות בדבר חומרת העונש, טוענת המשיבה, כי נוכח נסיבות ביצוע העבירות, ובכללן תקופת הזמן הארוכה בה בוצעו, הרמייה והכזב שלווה לביצוע העבירות, וגובה הסכום האמור, כלל לא מדובר בענישה מחמירה. המשיבה אף דוחה את טענות המבקש בנוגע לסיבה שבאי הסרת המחדל, וטוענת כי האחריות על כך מוטלת על כתפיו בלבד. כמו כן, המשיבה דוחה את טענת המבקש, כי מדובר בתחום בו מדיניות המס אינה ברורה, לטענתה המבקש אינו יכול לטעון זאת, שכן הוא עצמו כבר הורשע בשנת 1990 בהעלמת מס מאותו העסק עצמו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, עיקרן של טענות המבקש מופנות כנגד חומרת העונש שהוטל עליו. אולם, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה האמורות, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש, המצדיקה את התערבותה של ערכאה נוספת.

מעבר לנדרש אוסיף, כי אין צורך להכביר במילים בדבר חומרת מעשיו של המבקש, בית משפט זה שב והדגיש את חומרתן הרבה של עבירות כלכליות, ואת הצורך לנקוט בענישה מחמירה לגביהן בכדי ש" ידע העבריין שאין החוטא יוצא נשכר" ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל , פס' 8 לפסק הדין (לא פורסם, 19.4.2004) משום שבאמצעות עבירות אלו, מקווה העבריין להפיק רווח כספי רב. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה, כי בית המשפט נדרש אל הנסיבות השונות עליהן מצביע המערער כמצדיקות מתן רשות ערעור הן בבקשתו והן בהשלמת הטיעון לבקשה, הביאן בחשבון ובגינן הפחית את עונשו. איני מוצא בטענותיו של המבקש עילה המצדיקה התערבותה של ערכאה נוספת.

סוף דבר, הבקשה נידחת.