רע"פ 4596/08 עבדאללה אבו גאנם נ. מדינת ישראל

1.

בכתב-אישום מתוקן שהוגש נגד המבקש יוחסו לו עבירות של פריצה לרכב בכוונה לגנוב, גניבה מרכב, חבלה במזיד ברכב, החזקת כלי פריצה, החזקת רכוש שהושג בפשע וכן נהיגה פזיזה ורשלנית – עבירות לפי סעיפים 413ו, 413ד(א), 413ה, 409, 411 ו-338(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המבקש הודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ובעקבות כך הרשיעו בית-משפט השלום וגזר לו שבעה חודשי מאסר, שמונה חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 2,000 ש"ח והוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך ששה חודשים.

2.

בערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי מרכז, טען המבקש, כי אף שמכתב-האישום המתוקן נמחקו סעיפים המתארים שתי עבירות התפרצות, לא נמחק ממנו הסעיף הכללי בו נטען כי המבקש ושותפו "התפרצו בצוותא חדא לכלי רכב שונים " (ההדגשה הוספה). לטענת המבקש, הביא הדבר להחמרה, שאינה במקומה, בעונש.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור.

3.

בבקשה שבפני, בה עותר המבקש לקבל רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוא חזר על טענתו לפיה העובדה שחרף הסכמת הצדדים להרשיעו בעבירה אחת בלבד, לא נמחק מכתב-האישום הסעיף המתאר את ביצוען של מספר עבירות. להשקפת המבקש, עניין זה יש בו ללמד על פגם בייצוגו, ולכך היתה השפעת על מידת העונש שיושמה בעניינו.

4.

ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור בפני ערכאה שלישית ( רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (1) 646 (2003)). גם אם עלה חשש כי בעניינו של המבקש נדרש בית משפט השלום לכתב האישום המקורי ולא לזה המתוקן, בסופו של יום נבחנה סוגיית העונש לגופה גם על ידי בית המשפט המחוזי, ומקובלת עלי השקפתו לפיה אין בעונש שהושת על המבקש חומרה כלשהי.

נוכח האמור, לא מצאתי כי המבקש הצליח להצביע על עילה לקיומו של ערעור נוסף, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.