רע"פ 46/15 יהודה בן שימול נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת

נ' אהד ) בעפ"ת 56204-06-14 מיום 17.11.2014, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (השופטת ל' שלזינגר שמאי ) בתת"ע 4549-07-12 מיום 15.10.2013 ומיום 14.5.2014.

רקע והליכים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בגין עבירה של נהיגה בשכרות, על פי סעיפים 62(3)ב(א1) ו-46ד(א) וסעיף 39א לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ). על פי הנטען בכתב האישום, ביום 10.7.2012 בערך בשעה 22:50, נהג המבקש בשכרות בשל סירובו לדרישת שוטר לתת דגימת שתן.

3.

לאחר שמיעת הראיות, הורשע המבקש במיוחס לו בכתב האישום. בית משפט השלום קבע כי המבקש נהג ברכבו במצב של שכרות, הן על פי בדיקת המאפיינים והן מכוח סירובו לבצע בדיקת שתן כאמור בסעיפים 62(2) ו-39א לפקודת התעבורה, על אף שהדרישה לעשות בדיקה כזו הייתה כדין. אשר לקביעה כי היה בסיס לחשד שהמבקש נהג תחת השפעת סמים, בית המשפט התבסס על מידע מודיעיני שהיה בידיהם של השוטרים שדרשו את בדיקת השתן, לפיו המבקש נפגש עם מי שחשוד בסחר סמים במקום המוכר כתחנת סמים ונצפתה תנועה של העברת דבר מה ביניהם כאשר בסיומה נצפה המבקש חוזר לרכבו כשידו מאוגרפת. בית המשפט התבסס גם על עדותו של שוטר לפיה עיניו של המבקש היו אדומות ועמידתו לא יציבה. וכן על עדויות השוטרים לפיהן המבקש נכשל במבחן ההליכה, לא הצמיד עקב לאגודל, חרג מהקו, לא ספר צעדים, התנדנד ונפל, וכי הוא סירב לבצע את שאר המבחנים. לנוכח האמור, נקבע כי הדרישה לבדיקת שתן הייתה כדין וכי הסירוב מקים חזקת נהיגה בשכרות. בהקשר זה בית משפט השלום דחה גם את טענת המבקש לפיה הוא סירב לעשות את הבדיקה בגלל יחס השוטרים אליו. בנוסף, נקבע כי בדיקת המאפיינים מצביעה על שכרותו של המבקש, אשר נכשל בכל מבחני הביצוע, וכי סירובו של המבקש לעשות את בדיקת השתן מהווה חיזוק לראיות שהוגשו נגדו.

4.

ביום 14.5.2014 גזר בית משפט השלום לתעבורה את דינו של המבקש. לבית המשפט הוגש תסקיר שירות מבחן בעניינו. מן התסקיר עולה כי המבקש אינו עובד באופן קבוע, עקב בעיות בריאותיות, ומתקיים מקצבת ביטוח לאומי ומעבודות מזדמנות. שירות המבחן התרשם כי מדובר במי שמתקשה במצבי לחץ, נוטה לאימפולסיביות ולצמצום אחריות. יחד עם זאת, ולנוכח שיתוף הפעולה מצד המבקש, שירות המבחן המליץ על הטלת עונש של שירות לתועלת הציבור וצו מבחן. בית משפט השלום עמד על חומרת העבירה ועל הצורך בענישה מרתיעה כחלק מתהליך מיגור התופעה. יחד עם זאת, נקבע כי במקרה הנוכחי יש מקום לחרוג מעונש המינימום שקבע המחוקק לצד העבירה – והוא פסילה למשך שנתיים – וזאת לנוכח נסיבותיו האישיות של המבקש, המלצת שירות המבחן וכן בהתחשב בעברו התעבורתי. לנוכח האמור, בית משפט השלום השית על המערער עונש של פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים, מתוכם 16 חודשים בפועל והיתר על תנאי; קנס בסך 1600 ש"ח; 7 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה בשכרות; 160 שעות שירות לתועלת הציבור וצו מבחן למשך 12 חודשים.

5.

המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי. אשר להכרעת הדין, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי היה בסיס לחשד כי המבקש נהג תחת השפעת סמים, אשר מצדיק דרישה לבצע בדיקת שתן. כן נטען כי לא הוגש מידע מודיעני בעניינו אשר מבסס חשד כזה. עוד נטען כי רק שוטר אחד העיד כי למבקש היו עיניים אדומות. המבקש טען עוד כי לא הוסברה לו משמעות הסירוב לבדיקה. בערעור על גזר הדין, טען המבקש כי רכיב הפסילה שהושת עליו הינו חמור ולא נותן משקל מספק לנסיבותיו האישיות ולעברו התעבורתי.

6.

ביום 17.11.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על שני חלקיו. לגבי הכרעת הדין, נקבע כי השוטרים דרשו את בדיקת השתן כדין, שכן היה בסיס לחשד שהמבקש נהג תחת השפעת סמים, וכי סירוב המבקש לעשותה מקים חזקת נהיגה בשכרות. בית המשפט המחוזי גם לא מצא מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום לפיה הוסברה למבקש משמעות הסירוב.

אשר לעונש, נקבע כי בית משפט השלום נתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות של המבקש ולעברו התעבורתי ומשכך אין מקום להתערב גם בעונש. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

הבקשה

7.

המבקש חוזר בבקשתו על הטענות שהעלה בבית המשפט המחוזי. נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את ערעורו ולא הפך את הקביעה העובדתית לפיה היה בסיס לחשד כי הוא נהג תחת השפעת סמים. לשיטתו, המידע המודיעיני שעניינו המפגש עם החשוד בסחר בסמים אינו מעלה חשד כזה, בייחוד כאשר לא נמצא על גופו סם. לעניין העונש, נטען כי נסיבותיו האישיות של המבקש – היותו גרוש ואב לחמישה ילדים, היות פרנסתו תלויה ברישיון הנהיגה שלו; ועברו התעבורתי הקל – מצדיקות הפחתה בעונשו.

דיון והכרעה

8.

אין בידי להיעתר למבוקש. רשות ערעור ניתנת כאשר המקרה מעורר סוגיה עקרונית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או נוכח שיקולי צדק ייחודיים (ראו: רע"פ 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המקרה הנוכחי אינו נמנה על מקרים אלה. המבקש מעלה טענות בנוגע להכרעת הדין ולגזר הדין.

9.

לעניין הכרעת הדין , טענתו המרכזית של המבקש היא כי לא היה בסיס לחשד כי הוא נהג תחת השפעת סמים, אשר מצדיק את הדרישה לביצוע בדיקת שתן. לשיטתו, אם תנאי זה לא מתקיים הרי חזקת הנהיגה בשכרות לא קמה כשהוא מסרב לבדיקה, וממילא לא ניתן להרשיעו על בסיסה. אין בידי לקבל את טענת המבקש במישור העובדתי. בית משפט השלום בחן את השאלה האם היה בסיס לחשד כי הוא נהג תחת השפעת סמים והשיב על השאלה בחיוב. בית משפט השלום התבסס בקביעה זו על עדויותיהם של השוטרים, אשר נמצאו מהימנות עליו. השוטרים העידו כי המבקש תוצפת כשהוא נפגש עם חשוד בסחר בסמים, במקום המוכר כתחנת סמים כשהוא מקבל ממנו דבר מה וחוזר לרכבו כשידו מאוגרפת. העובדה כי על גופו של המבקש לא נמצא סם אינה מעלה ואינה מורידה בנסיבות העניין. לכך יש להוסיף כי מצבו הגופני של המבקש הצביע על שכרות. כך, עיניו היו אדומות, עמידתו לא הייתה יציבה, התנדנד, נפל על הרצפה ונכשל במבחני הביצוע. לנוכח האמור, לא מצאתי מקום להתערב בקביעה עובדתית זו ו לחרוג מהכלל לפיו ערכאת הערעור לא תתערב ללא סיבה כבדת משקל בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

10.

לעניין גזר הדין , כידוע, אין בחומרת העונש כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא במקרים של סטייה משמעותית ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997)). במקרה הנוכחי, לא מצאתי סטייה כזו שמצדיקה מתן רשות ערעור. נסיבותיו האישיות של המבקש נבחנו על ידי בית משפט השלום לתעבורה והביאו לסטייה לקולה מעונש המינימום אשר קבע המחוקק לצד העבירה בה הורשע. גם בית המשפט המחוזי בחן את נסיבותיו האישיות ולא מצא כי הן מצדיקות התערבות בעונש שהטילה הערכאה הדיונית. משכך, לא מצאתי מקום בנסיבות אלו, להקלה נוספת בעונש.

11.

בנסיבות אלה, כאמור, אין בידי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור והיא נדחית בזאת.