פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
4613/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
סטניסלב טריטוז
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 1.5.08 בע"פ 6022-02-08 שניתן על-ידי
כבוד השופטת רות לורך
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
בשם המשיבה:
עו"ד תמר פרוש
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב כתב אישום (ת' 42272/06), המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).
בית-משפט השלום לתעבורה (כב' סגן הנשיא י' ויטלסון ) הרשיע את המבקש על יסוד הודאתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו את העונשים הבאים: פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים על תנאי למשך 3 שנים וכן קנס בסכום של 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו.
על גזר הדין של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' לורך ) דחה, ביום 1.5.2008, את הערעור בקובעו, כי לא נגרם נזק או עיוות דין בעקבות כך שבקשת סנגורו של המבקש להשתחרר מייצוג נדחתה, וזאת במיוחד כאשר המבקש נידון לעונש המינימום הקבוע בחוק.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.
בא-כוח המבקש טוען, כי יש לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי שניתן מבלי לאפשר למבקש להתייצב לבית המשפט, לטעון את טיעוניו באופן בלתי אמצעי, כאשר לא היה כל נימוק לדחיית הבקשה לפטור את הסנגור. לחילופין, טוען בא-כוח המבקש, כי יש להתערב בעונש שהוטל על המבקש ולקצר את תקופת הפסילה.
מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת
חניון חיפה .
יתרה מכך, עיקר טענות המבקש בבקשתו מכוונות כנגד העונש שנגזר עליו בבית-משפט השלום לתעבורה. ברם, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטיה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה
(לא פורסם, 11.12.97)). בענייננו, לאור נסיבות המקרה שבפנינו ובהתחשב בעובדה, כי המבקש נדון לעונש פסילה לתקופה מינימאלית הקבועה בסעיף 39א לפקודת התעבורה, העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות בית-משפט זה.
בית המשפט המחוזי אף הדגיש וציין בפסק-דינו את העובדה, לפיה המבקש נדון לעונש פסילה לתקופה המינימאלית הקבועה בסעיף 39א לפקודת התעבורה. וכך כתב:
"המערער הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות כשנמצא בבדיקה של ליטר אויר נשוף370 מיקרו גרם אלכוהול. למערער הרשעות קודמות בתעבורה, אם כי לא בעבירות דומות ולא בעבירות חמורות.
למערער גם הרשעות פליליות בעבירות של שוד מזוין והפרת הוראה חוקית.
ככלל, נקבע בשורה של פסקי דין של בית המשפט העליון, שחריגה מעונש המינימום בעבירות של נהיגה בשכרות, ראוי לה שתתקיים במשורה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. כשעונש המנימום נועד להרתיע כל נהג ונהג, גם אלו הנורמטיביים ולשנות את התפיסה החברתית לפיה ניתן לשתות ולנהוג".
בא-כוח המבקש טוען בסעיף 17 לבקשתו, כי המבקש הינו סטודנט למשפטים והרשעה כזו יכולה להזיק לעתידו המקצועי.
ואולם, אין מ דובר
בהיתקלותו הראשונה של המבקש עם בית המשפט, שכן כאמור למבקש הרשעות קודמות בעבירות של שוד מזוין והפרת הוראה חוקית. מטעם זה, לא ברור כיצד דווקא הרשעה בעבירה דנן, תזיק לעתידו המקצועי, כטענתו.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום,
כ"ז באב התשס"ח (28.8.2008).
ש ו פ ט