רע"פ 4631/21 ליהו פיין נ. הועדה המרחבית לתכנון ובניה יישובי הברון

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' דגן ) בעפ"א 19408-01-21 מיום 18.5.2021, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (השופטת ר' סגל מוהר ) בבב"נ 4952-06-20 מיום 29.11.2020.

2.

כעולה מבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה–1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ), שהוגשה לבית משפט לעניינים מקומיים בחדרה בתאריך 2.6.2020 (להלן: בקשה לצו הפסקה שיפוטי ), המבקש הוא בעלים של מחצית מהזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 17 בגוש 10209 בעיר בנימינה (להלן: המקרקעין ), שייעודם חקלאי בהתאם לתוכנית המתאר החלה עליהם (להלן: תוכנית המתאר ) .

כנטען בבקשה לצו הפסקה שיפוטי, התנהלו נגד המבקש הליכים קודמים בשל שימוש אסור שעשה במקרקעין, כשהפעיל מתחם מכירה של תוצרת חקלאית במבנה שהקים עליהם ללא היתר כדין (להלן: המבנה ). במסגרת הליכים אלה, הוציאה המשיבה שני צווי איסור שימוש נגד המבקש ביחס למבנה ובהמשך – לאחר שנוכחה לגלות כי הלה מֵפֵר אותם – הוסיפה והוציאה צו לסגירת בניין, לפי סעיף 220 לחוק התכנון והבניה.

בקשה שהגיש המבקש לביטול הצווים נדחתה בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה מיום 16.1.2020 (השופטת ר' סגל מוהר ; בב"נ 18101-08-19); ערעור שהוגש על החלטה זו נדחה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 31.3.2020 ((השופטת ע' ורבנר ; עפ"א 2287-03-20); ובהמשך לכך בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה אף היא בהחלטה מיום 19.4.2020 (השופט ג' קרא ; רע"פ 2416/20).

עוד עולה מהבקשה לצו הפסקה שיפוטי, כי המבקש ממשיך לעשות שימוש אסור במקרקעין, בכך שהוא מפעיל בהם עסק "בדמות מרכול" המיועד למכירת ירקות ופירות, בניגוד לייעוד המקרקעין על פי תכנית המתאר, תוך שהקים, בסמוך למבנה, סככה, ובה עגלות, קופות רושמות, מקררים, מיכלים ועוד.

3.

בית המשפט לעניינים מקומיים – לאחר שקיים הליך שמיעת ראיות, במסגרתו אף נערך ביקור במקרקעין מטעם בית המשפט, וכן לאחר שניתנה החלטת הועדה המחוזית הדוחה את בקשת המבקש להכשיר את הבנייה – קיבל את הבקשה לצו הפסקה שיפוטי; והורה "כי השימוש האסור אותו עושה המשיב [המבקש – י' א' ] או מי מטעמו במקרקעין הנדונים, יופסק".

בתוך כך, הדגיש בית המשפט לעניינים מקומיים את התכלית המניעתית של צו הפסקה שיפוטי מפני שימוש ובניה אסורים, בניגוד לייעוד המקרקעין; וכן דחה את טענת המבקש לפיה סגר את המבנה שנבנה ללא היתר, ופתח תחתיו "עמדת מכירה קטנה" לצורך מכירת תוצרת חקלאית. בהקשר אחרון זה, צוין כי המבקש "הצמיד אל המבנה 'סככת מכירה' מאולתרת ויצר בה חנות שאותה איבזר במזגנים, מקרר, קופות רושמות ועגלות 'סופר' לצורך מכירת התוצרת החקלאית שאותה מכר קודם לכן מתוך המבנה".

עוד הוער, כי לנוכח הסמיכות בין המבנה לבין הסככה – בה נמכרת התוצרת – "הסיכוי להפרת הוראות החוק מצדו [המבקש – י' א' ] גם בעתיד, אך סביר הוא, אם לא למעלה מכך".

לצד זאת, נדחתה טענת המבקש בדבר אכיפה בררנית, מאחר שבית המשפט לעניינים מקומיים מצא כי היא לא נתמכה בתשתית ראייתית, ולוּ "ראיה ראשונית".

4.

ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי, נדחה.

צוין כי בית המשפט לעניינים מקומיים "ביסס את קביעותיו העובדתיות על ראיות בהן דוחות פיקוח, תמונות, שמיעת העדים ועיקר העיקרים מראה עיניו בסיור במקום", כלשון הכתוב. בהתאם לכך, נקבע כי אין מקום להתערב כערכאת הערעור במסקנותיו המבוססות בחומר הראייתי.

עוד נדחתה טענת המבקש לפיה לא התאפשר לו להגיש סיכומים בכתב. נקבע כי בית המשפט לעניינים מקומיים קיים דיון "ממצה" במסגרתו המבקש "שטח את מלוא טענותיו העובדתיות והמשפטיות" ובכך קיבל את יומו בבית המשפט; וכי ממילא חלים על הליך למתן צו הפסקה שיפוטי סדרי דין מינהליים, בגדרם אין מקור חוקי המחייב לאפשר הגשת סיכומים בכתב.

לבסוף צוין כי ההליכים הקודמים שהתנהלו בעניינו של המבקש, דנו בשאלת השימוש המסחרי בחלקת המקרקעין בכלל , ולא רק – כנטען על ידו – במבנה שנבנה שלא כדין. לאור זאת ובשים לב לכך ש"נאסר עליו למכור מהמבנה תוך פתיחת נקודה חדשה צמודה למבנה", התנהלותו מצביעה על ניסיונו לעקוף את ההחלטות השיפוטיות הקודמות שניתנו בעניינו.

5.

מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי נמנע מלדון בשאלה האם חקלאי רשאי למכור את תוצרתו החקלאית במקרקעין החקלאיים שבבעלותו. לשיטתו, בהליכים הקודמים שהתנהלו בעניינו נאסר עליו השימוש האסור בתחום שטח מוגבל בלבד, ואין להסיק מכך כי השימוש האסור חל בכל שטח המקרקעין.

עוד נטען כי מכירת תוצרת חקלאית, באופן שאינו מסחרי, היא שימוש חקלאי, ועל כן המבקש ממילא לא עשה שימוש במקרקעין בניגוד לייעודם.

כמו כן, טוען המבקש כי על ההליך דנן חלים סדרי דין פליליים, בהתאם לחוק התכנון והבניה, ומשכך שגה בית המשפט לעניינים מקומיים שעה שלא התיר לו להגיש סיכומים בכתב ולא אפשר לו לזמן עדים.

6.

לצד בקשת רשות הערעור, הוגשה ביום 4.7.2021 בקשה מטעם "התאחדות האיכרים בישראל" (להלן: התאחדות האיכרים ) להצטרף להליך כ"ידידת בית המשפט". לטענתה, הבקשה דנן מעוררת סוגיה ציבורית שיש בה כדי להשפיע על ציבור חקלאי גדול, ובפרט נטען כי אין להגדיר מכירה ישירה של תוצרת חקלאית, במקרקעין המיועדים לשימוש חקלאי, כפעילות מסחרית.

7.

מנגד, המשיבה טוענת בתגובתה כי דין הבקשה להידחות, משאינה באה בגדרי התנאים למתן רשות ערעור.

נטען כי אמנם על בקשה לצו הפסקה שיפוטי חלים סדרי הדין הפליליים, אלא שגם אם נפלה בעניין זה טעות בבית המשפט המחוזי, מדובר בטעות ביישום הדין, שאין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

לגופו של עניין, המשיבה סבורה כי אופי הפעילות שמבצע המבקש במקרקעין אינו בעל זיקה ישירה והדוקה לפעילות חקלאית ואינו מהווה "שימוש חקלאי מותר".

עוד ציינה המשיבה, כי בחינה מהותית של מעשי המבקש מצביעה על כך שהמבקש העתיק את המכירה במקרקעין למיקומה הנוכחי וזאת חרף החלטות בית המשפט האוסרות מהותית את השימוש המסחרי במקרקעין.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בלבד במסגרתם מעלה הבקשה סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או במקרים בהם מעוררת הבקשה חשש לקיומו של עיוות דין או אי-צדק שייגרם למבקש (רע"פ 4149/16 אברהם נ' מדינת ישראל , בפסקה 18 (23.10.2018)).

9.

עיון בבקשה שלפניי מגלה כי על אף האצטלה העקרונית שהמבקש משווה לטענותיו, הרי שהן נטועות היטב ביישום הוראות הדין הרלוונטיות על עניינו הפרטני של המבקש, ואינן נכנסות לגדרי המקרים החריגים המקנים רשות ערעור.

10.

בפרט, יש לדחות את טענת המבקש כי במקרה דנן מתעוררת שאלה עקרונית באשר לאפשרות מכירה ישירה של תוצרת חקלאית בהיקפים קטנים, לאחר שנמצא כי המבקש מכר בהיקפים מסחריים מתוך המקרקעין, תוך הפעלת ציוד כגון עגלות, קופות רושמות, מזגנים, מלגזה ועוד.

11.

לא זו בלבד, אלא שהבקשה אף מהווה ניסיון להשיג פעם נוספת על החלטות שיפוטיות שניתנו בהליך הקודם שהתנהל בעניינו של המבקש על ידי שלוש ערכאות שונות, ולאחר שהוא עשה דין לעצמו והפר צווים שהוצאו נגדו (ראו רע"פ 2759/19 גלובל גרין גרופ (אך דוד) בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שוהם , בפסקה 13 (13.5.2019)).

12.

לבסוף, לא מצאתי כי נפלו פגמים דיוניים בהליכים שהתקיימו בערכאות הקודמות המצדיקים מתן רשות ערעור.

במקרה דנן, ניתנה למבקש הזדמנות נאותה לשטוח טענותיו העובדתיות והמשפטיות בפני הערכאות הקודמות, והתנהל הליך שמיעת ראיות מלא, אשר במסגרתו בית משפט לעניינים מקומיים אף ערך סיור במקרקעין והשהה את מתן החלטתו עד להחלטת הוועדה המחוזית בעניינו. בנסיבות אלו, ממילא לא מצאתי כי כתוצאה מהפגמים הדיוניים, אשר נפלו לשיטת המבקש בהליך, נגרם עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור (רע"פ 5273/21 אברמוב נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה באר שבע , בפסקה 8 (4.8.2021 )).

13.

אכן, נראה כי יש יסוד בטענת המבקש לפיה סדר הדין הפלילי חל על הליך של בקשה לצו הפסקה שיפוטי, שכן סעיף 255 לחוק התכנון והבניה קובע כי:

"כל עוד לא נקבעו, בחוק זה או בתקנות לפי סעיף 268, סדרי דין להליכים לפי פרק זה, יידונו ההליכים האמורים בדרך ובמועדים שבהם נדונים הליכים פליליים מאותו סוג, בשינויים המחויבים."

לעת הזאת, טרם הותקנו תקנות המסדירות את סדרי הדין בבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי; ומשכך הדין מחייב כי יש להחיל על הליך למתן צו הפסקה שיפוטי את סדרי הדין הפליליים בשינויים המחויבים .

מכל מקום, ההכרעה בשאלה – אם קיימת חובה לאפשר הגשת סיכומים בהליך של בקשה לצו הפסקה שיפוטי – אינה נדרשת במקרה דנן. כאמור, סבורני כי הפגם שנפל לשיטת המבקש בהתנהלות בית המשפט המחוזי אינו מהווה עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור. משכך, לא מצאתי לנכון להרחיב בנושא.

14.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא נדחית גם בקשת ההצטרפות כ"ידידת בית משפט".