רע"פ 4642/14 עדות סם נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ( כב' השופטים: ר' שפירא – סג"נ; א' אליקים ; ב' טאובר ), בעפ"ג 54745-01-14, מיום 12.6.2014, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט מ' גינות ), בת"פ 2093/07, מיום 31.12.2013.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו. ביום 1.7.2014, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש ושלושה נאשמים נוספים הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים, במסגרתו ייוחסו למבקש 3 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, לפי סעיפים 216(4) ו-224א' לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה ).

מעובדות האישום הראשון עולה, כי בשנת 2002 המבקש ואשתו – הנאשמת 4 בכתב האישום, היו מנהליה של חברת " ויזן יוזמה ופיתוח בע"מ " – הנאשמת 1 בכתב האישום (להלן: חברת ויזן ). בהתאם לסעיפים 117 ו-131 לפקודת מס הכנסה, היה על המבקש ואשתו להגיש דוחות בקשר להכנסותיה של חברת ויזן. למרות זאת, בשנת המס 2002, לא הוגש דו"ח כאמור.

מעובדות האישום השני עולה, כי בשנים 2004-2003 המבקש ואשתו, היו מנהליה של חברת " תות – רעיונות בע"מ " – הנאשמת 2 בכתב האישום (להלן: חברת תות ). בהתאם לסעיפים 117 ו-131 לפקודת מס הכנסה, היה על המבקש ואשתו להגיש דו"חות בקשר להכנסותיה של חברת תות. למרות זאת, בשנות המס 2004-2003, לא הוגשו דו"חות כאמור.

3.

ביום 7.7.2010, הודה המבקש בעובדות כתב האישום, כחלק מהסדר טיעון, והורשע בעבירות שיוחסו לו. באותו מועד, ולבקשת הצדדים, נמחקה אשתו של המבקש מכתב האישום.

ביום 4.6.2012, דחה בית משפט השלום בקשה לחזרה מהודיה שהגיש המבקש. בית משפט השלום ציין, כי המבקש הודה במיוחס לו לאחר שנשמעו ראיות המאשימה ובהיותו מיוצג, ולפיכך נקבע כי אין כל נימוק מיוחד אשר מצדיק היעתרות לבקשה.

4.

ביום 31.12.2013, נגזר דינו של המבקש. ברקע גזר הדין ניצב עונש מאסר על-תנאי בן 6 חודשים, שהוטל על המבקש ביום 25.5.2005, בעקבות הרשעתו בעבירת מס במסגרתו של ת"פ 5502/01 (להלן: ההליך הקודם ). המבקש טען, כי לא ניתן להפעיל את עונש המאסר על-תנאי שהוטל עליו בהליך הקודם, משום שהעבירות בתיק הנוכחי התבצעו בשנים שקדמו למתן גזר הדין בהליך הקודם. בית משפט השלום דחה טענה זו בציינו, כי עבירות אי-הדיווח, בהן הורשע המבקש בהליך הנוכחי, הינן עבירות נמשכות, אשר לא הסתיימו עם תחילת תקופת התנאי שהוטלה על המבקש בהליך הקודם. משכך, נמצא כי אין כל מניעה להורות על הפעלת עונש המאסר על-תנאי שהוטל על המבקש במסגרתו של ההליך הקודם. בית משפט השלום הוסיף והתייחס לטענת ההגנה מן הצדק שהעלה המבקש. לטענת המבקש, במהלך ההליך הקודם המאשימה לא מסרה לו שקיימים נגדו תיקים נוספים הממתינים לבירור דין (להלן : תיקי מב"ד ), בקשר לעבירות מס שביצע. בית משפט השלום דחה אף טענה זו, וקבע כי לא היה זה מחובתה של המאשימה להביא לידיעת המבקש את דבר קיומם של תיקי מב"ד נוספים, אלא שזהו תפקידו של הסנגור שלו. בנוסף, נקבע כי לא הוכח שבמועד מתן גזר הדין בהליך הקודם אכן היו תיקי מב"ד נגד המבקש, וייתכן כי החקירה בקשר לעבירות מושא ההליך הנוכחי החלה רק לאחר סיומו של ההליך הקודם.

לאחר הדברים האלה, השית בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר לריצוי בפועל; הפעלת 6 חודשי המאסר על-תנאי שהוטלו על המבקש בהליך הקודם, במצטבר לעונש המאסר שהוטל על המבקש בתיק הנוכחי, כך שבסך הכל ירצה המבקש 10 חודשי מאסר בפועל; 6 חודשי מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור המבקש עבירה לפי פקודת מס הכנסה; חילוט התחייבות בסך 25,000 ₪, עליה חתם המבקש בהליך הקודם; קנס בסך 10,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו.

5.

המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בחיפה, וביום 12.6.2014 נדחה ערעורו. ראשית, דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש, כי הודייתו ניתנה בעקבות לחץ שהפעיל עליו סנגורו. נקבע, כי המבקש הודה במיוחס לו בכתב האישום לאחר שהוסברו לו פרטי הסדר הטיעון, והוא מסר כי הוא מסכים מרצונו לתנאיו. משכך, לא נמצא מקום להתיר למבקש לחזור בו מהודייתו. בהמשך, דחה בית המשפט המחוזי את

טענת ההגנה מן הצדק, המבוססת על אי-מסירת פרטים למבקש אודות קיומם של תיקי מב"ד נוספים. נקבע, כי המאשימה הייתה צריכה, אמנם, ליידע את המבקש בקשר לקיומם של תיק מב"ד נוספים, אך הדבר אינו " נכנס לגדרם של אותם מקרים נדירים המצדיקים הפעלת הדוקטרינה [שעניינה הגנה מן הצדק – א.ש.]". עוד דחה בית המשפט המחוזי את טענותיו של המבקש לעניין חומרת העונש שהוטל עליו, בקובעו כי עונשו של המבקש הינו על הצד הקל.

בקשת רשות הערעור

6.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בגדרה של הבקשה טען המבקש, כי עניינה של הבקשה בשאלות משפטיות עקרוניות הנוגעות לדינן של ראיות בעלות פוטנציאל מזכה שלא הוגשו לערכאה הדיונית, ולהיקף חובת הגילוי בה חבה המאשימה בקשר לקיומם של תיקי מב"ד נגד נאשם. לגופם של דברים טען המבקש, כי במהלכו של ההליך הקודם הסתירה ממנו המאשימה את דבר קיומם של תיקי מב"ד, שסבו סביב המעשים בהם הורשע, בגדרו של ההליך הנוכחי. המבקש ציין, כי הגיעה לידיו תכתובת פנימית בין פקיד השומה לתובעת שהופיעה בתיק שלו, ממנה עולה כי עוד טרם שנגזר דינו בהליך הקודם נודע לתובעת, כי עומדים ותלויים נגדו תיקי מב"ד נוספים. לשיטת המבקש, התנהלותה של המאשימה מנעה מבעדו לצרף את כל התיקים למסגרתו של הליך יחיד, דבר אשר לא היה מביא להחמרת העונש שהושת עליו בהליך הקודם, ובד בבד מונע את הפעלתו של עונש המאסר על-תנאי שהוטל על המבקש.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ונספחיה, נחה דעתי כי דינה של הבקשה להידחות.

8.

הלכה היא מלפנינו כי בקשות רשות ערעור תתקבלנה במשורה ואך במקרים מהם עולה שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, וכן במקרים חריגים בהם קיימים שיקולי צדק כ לפי המבקש או קיים חשש לעיוות דינו ( רע"פ 4902/14 צבאן נ' מדינת ישראל (16.7.2014); רע"פ 4803/14 מזרחי נ' מדינת ישראל (15.7.2014); רע"פ 4224/14 ברונשטיין נ' מדינת ישראל

(24.6.2014) ). חרף האצטלה העקרונית שהמבקש מנסה לשוות לבקשתו, הרי שטענותיו אינן מעלות כל שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית כאמור, ורובן ככולן ממוקדמות ביישומן של הוראות החוק על נסיבות עניינו הפרטני של המבקש. בנוסף, לא מצאתי כי קיימים שיקולי צדק או חשש מפני עיוות דינו שיצדיקו היעתרות לבקשתו של המבקש. מטעמים אלו בלבד דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

9.

למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לגופם של דברים.

סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי, קובע כי " בית המשפט רשאי, אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק, לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות שיורה ". המבקש טען, כי בעניינו לא חל סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי משום שהראיה בדבר התכתובת בין פקיד השומה לתובעת בהליך הקודם, התגלתה כבר בזמן הדיון בבית משפט השלום. ואולם, משהגשתה של ראיה זו לא התבקשה בשום שלב במהלך הדיון בערכאה הדיונית, אינני סבור כי יש בשלב בו נתגלתה הראיה כדי להוציא את עניינו של המבקש מגדרי הוראת סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי. לפיכך, ככל שהיה ברצונו של המבקש להגיש את התכתובת בין פקיד השומה לבין התובעת לראשונה בערכאת הערעור, היה עליו לעשות כן בהתאם לסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי, וכזאת לא נעשה.

בנוסף, אין בידי לקבל טענתו של המבקש, לפיה אי-גילוי דבר קיומם של תיקי מב"ד נגדו היא זו שהובילה למאסרו. ההנחה העומדת בבסיס טענה זו היא, כי צירופם של כל התיקים למסגרתו של ההליך הקודם הייתה משנה " באופן דרמטי " את העונש שהושת עליו. ואולם, המדובר בהשערות גרידא, וכלל לא ברור שהוספתן של שלוש עבירות מס לכתב האישום שהוגש בהליך הקודם לא הייתה מובילה להחמרת עונשו של המבקש. זאת בפרט, כאשר בצדן של עבירות נוספות אלו נקבע עונש מאסר מרבי בן שנת מאסר בפועל, ונוכח מדיניות הענישה המחמירה בעבירות מס, הכוללת הטלת עונשי מאסר בפועל (רע"פ 7790/13 חיים נ' מדינת ישראל (20.11.2013); רע"פ 7964/13 רובינשטיין נ' מדינת ישראל (31.12.2013)). יתר על-כן, הפעלת עונש המאסר על-תנאי במסגרתו של ההליך הנוכחי, נעוצה בכך שהעבירות בהן הורשע המבקש הן עבירות נמשכות, אשר גלשו אל תוך תקופת התנאי שהוטלה עליו. במילים אחרות, עובר לתחילת תקופת התנאי יכול היה המבקש לתקן את מחדליו, ולהגיש את דו"חות ההכנסות של חברות ויזן והתות, כפי שמתחייב מהוראות החוק. משנמנע המבקש לעשות כן, תוך שהוא מודע לכך שחרב התנאי עומדת מעל לראשו, בגין הרשעתו בהליך הקודם, אין לו אלא להלין על עצמו.

10.

לאור האמור, הנני דוחה את בקשת רשות הערעור.

עיכוב הביצוע עליו הוריתי ביום 1.7.2014, מבוטל בזאת.

המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר שהושת עליו ביום 20.8.2014, עד לשעה 10:00, בימ"ר קישון או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון ועותק מהחלטה זו. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.