רע"פ 4656/06 חביב משעור נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש כנגד המבקש לבית-משפט השלום בנצרת נטען, כי הוא קיבל דמי אבטלה מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן:"המל"ל") על יסוד מצג שווא, שכלל הגשתם של מסמכים מזויפים ביודעין. בסך הכל, נטען, קיבל המבקש מאת המל"ל סכום של 15,404 ₪ בהסתמך על מצג השווא. לאור האמור יוחסו למבקש עבירות של קבלת דבר במרמה ושימוש במסמך מזויף, לפי סעיפים 415 ו-420 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (בהתאמה).

2.המבקש הודה בעובדות כתב-האישום, ובד בבד הוא ביקש כי בית-המשפט יימנע מהרשעתו. עם קבלת תסקיר שירות המבחן, החליט בית-המשפט להיענות לבקשה זו, כך שתחת הרשעתו, הוטל על המבקש לבצע 300 שעות של עבודות לתועלת הציבור, והוא חויב לשלם למל"ל פיצוי בסך 10,000 ₪.

3.המבקש הביא את השגותיו כנגד גובה הפיצוי בו חויב, ובמקביל, ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בנצרת, על הימנעותו של בית-משפט השלום מלהרשיע את המבקש. בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא י' כהן והשופטים ה' ח'טיב וא' הלמן) דחה את ערעורו של המבקש, תוך שהוא קובע, כי רכיביו של סעיף 77 לחוק העונשין שמכוחו חויב המבקש בתשלום פיצוי התקיימו. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה, והורה על הרשעת המבקש בעבירות שיוחסו לו. נוכח הרשעתו, נגזר למבקש עונש של 6 חודשי מאסר בפועל ו-6 חודשי מאסר על-תנאי.

4.עתה עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור, ובקשתו מסבה עצמה הן על עצם הרשעתו והן על חומרת העונש שנגזר לו. כך הוא טוען, כי לא היה מקום לסטות מקביעתה של הערכאה הדיונית ולהרשיעו, מה גם שהרשעה זו,הוא ממשיך וטוען, תפגע באופן קשה ביכולת הפרנסה שלו. עוד משיג המבקש כנגד העונש שנגזר לו, בטענה כי עונש זה חורג לחומרא מרמת הענישה המקובלת. לבסוף משיג המבקש כנגד הפיצוי אותו חויב לשלם למל"ל בטענה כי הוראת סעיף 77 לחוק העונשין - אשר מכוחה הוטל עליו אותו פיצוי - כלל אינה מתקיימת בעניינו.

5.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת במשורה ורק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית, החורגת מגדר עניינו של המבקש הספציפי. הבקשה שבפני, נסובה כל כולה סביב הרשעת המבקש והעונש שנגזר לו, ואינה מעלה כל שאלה המעין זו, ומסיבה זו, דינה דחייה.

6.למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי ממש בטענות המבקש. סעיף 71א(ב) לחוק העונשין מאפשר לבית-המשפט להימנע מהרשעתו של אדם – אף אם נמצא כי הוא עבר עבירה – ולהטיל עליו צו לביצוע עבודות לטובת הציבור. בפסיקה נקבע, כי השימוש באמצעי של אי-הרשעה ייעשה במקרים חריגים בלבד ( רע"פ 05 / 6403 מאיר אטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 96 /2513 מדינת ישראל נ' ויקטור שמש, פ"ד נ (3) 682, 683) ובהתקיימם של שני גורמים מצטברים: "ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (ע"פ 96 / 2083 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337, 342). בית-המשפט המחוזי נדרש בגדרי פסק-הדין לכל העניינים הרלוונטיים לשאלת הרשעת המבקש, לרבות האינטרס הציבורי בהרשעת נאשמים, חומרת העבירה, גילו של המבקש ועברו הנקי, והחליט כי יש מקום להרשיעו בעבירות שיוחסו לו. קביעה זו מקובלת אף עלי, ולא נמצאה לי כל עילה לשנות ממנה.

7.אף בהשגות המבקש לעניין העונש שנגזר לו, לא מצאתי ממש. ערכאת ערעור אינה נוהגת אמנם, למצות את הדין עם נאשמים ואולם, אין בנוהג זה כדי לכבול את ידיה מלשנות עונש שגזרה הערכאה הדיונית, מקום בו היא סבורה כי בעונש זה נפל פגם מהותי. השגות המבקש המכוונות כנגד חומרת העונש שגזרה לו הערכאה הדיונית דינן להידחות אף הן, שכן כידוע, חומרת העונש, כלשעצמה, אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור. ולבסוף, השגות המבקש כנגד יישומו של סעיף 77 לחוק העונשין בעניינו נידונו זה מכבר בידי בית-המשפט קמא, ומסקנותיו בעניין זה, מקובלות אף עלי.

הבקשה נדחית, איפוא. ממילא נדחית עימה גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.