פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
4724/10
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
טל גורי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.6.10 בעפ"ת 18323-02-10 שניתן על ידי
כבוד השופטת תחיה שפירא
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ע"פ 18323-02-10 כבוד השופטת ת' שפירא ) מיום 13.6.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב יפו (תיק 23618/07, כבוד השופט י' ויטלסון ).
כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב יפו המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. על פי הנטען בכתב האישום בתאריך 27.10.2007 נהג המבקש ברחוב החושלים פינת רחוב שנקר בהרצליה שעה שהיה שיכור ובדגימת אוויר נשוף שנתן נמצאה כמות של 410 מיקרוגרם בליטר אוויר. לאחר שמיעת הראיות המבקש הורשע במיוחס לו, ונגזרו עליו העונשים הבאים: קנס בסך 1,500 ש"ח, פסילה בפועל לתקופה של 18 חודשים, פסילה על תנאי בת 4 חודשים ומאסר מותנה. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר דחה את ערעורו בקובעו כי לא נמצא פגם בקביעת בית המשפט לתעבורה כי בדיקת האוויר הנשוף נעשתה כהלכה, ונקבע כי אין מקום להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט לתעבורה. בנוסף לא נמצאה כל עילה להתערב בגזר הדין, אשר לא הטיל על המבקש את עונש פסילת המינימום הקבוע בחוק.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו בקשה זו מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה מכיוון שהיא שיש בה נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וכן התערבות בגזר הדין, אשר החמיר עימו יתר על המידה.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש, וההפך הוא הנכון גזר הדין כאמור עושה עימו חסד, ולא הוטל עליו עונש הפסילה המינימאלי הקבוע בחוק. כמו כן, בכל הנוגע לטענות בדבר תקינות בדיקת הנשיפה, לא נראה כי קיים טעם להתערב במסקנות העובדתיות ובממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכאות הקודמות, ומכל מקום אין טענות אלו מצדיקות דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה.
סוף דבר הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"א באב התש"ע (22.7.2010).
ש ו פ ט