רע"פ 4729/11 רוסלן בבייב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ת 30822-03-11, כבוד השופט ר' בן יוסף ) מיום 19.5.2011 במסגרתו נתקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (תת"ע 27958-08, כבוד השופט

י' ויטלסון – סגן הנשיאה ).

בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו (לאחר שחזר בו מכפירתו וחלק מהליך ההוכחות כבר נוהל), בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת ובעבירה של נהיגה בשכרות מכוח חזקת הסירוב להיבדק, והטיל עליו פסילה בפועל לתקופה של 30 חודשים (בניכוי חצי שנה בה היה פסול מנהיגה בין אותו האירוע), פסילה על תנאי ומאסר על תנאי. המבקש ערער על חומרת עונשו לבית המשפט המחוזי. זה, התייחס לעובדה שהמשיבה בחרה להגיש שני כתבי אישום כנגד המבקש לשני בתי משפט שונים בגין אותה מסכת של אירועים (אם כי, יש להעיר, לא בגין אותם מעשים ולא בגין אותן העבירות). האחד לבית משפט השלום בגין עבירות של איומים, העלבת עובד ציבור, תקיפת שוטר והכשלתו בעת מילוי תפקידו. והשני לבית המשפט לתעבורה בגין נהיגה במהירות מופרזת ובשכרות (שלאחריה, כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, היה מעורב בעבירות בהן הורשע בשלום). בית המשפט המחוזי קבע כי הפיצול בין האישומים נעשה ללא כל הצדקה או היגיון באופן המכביד על מערכת המשפט, רשויות התביעה והחקירה והנאשם שלא לצורך. לפיצול אף עלולה להיות השלכה על חומרת עונשו של המבקש, באם בית המשפט יתחשב ביתר הנסיבות בהן הואשם והורשע בבית משפט אחר. כיוון שכך, וכיוון שלא הייתה זו הערתו הראשונה בנושא לרשויות התביעה, קבע בית המשפט שיש להפחית מעונש הפסילה בפועל שהוטל על המבקש ל-27 חודשים, כאקט "עונשי" לרשויות התביעה. זאת, הגם שקבע כי העונשים שהוטלו על המבקש ראויים. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

מכאן הבקשה שלפניי בגדרה מלין המבקש על חומרת עונשו. לטענתו, משנקט בית המשפט המחוזי באקט של צדק מתקן בהפחתת עונשו היה עליו לנקוט בהפחתה משמעותית וכבדת משקל, כדי להעביר מסר ברור לרשויות התביעה על מנת שיחדלו מהגשת כתבי אישום כפולים בגין אירוע אחד.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דינה של הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ). יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

למעלה מן הנדרש, אציין כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. כפי שציין בית המשפט המחוזי העונשים שהוטלו על המבקש הולמים וראויים. אמנם, ראוי היה כי המשיבה תאגד את האישומים בגין העבירות השונות בכתב אישום אחד, אך לא מצאתי כי לדבר הייתה השפעה כלשהי לעניין עונשו של המבקש שהרי בית המשפט לתעבורה ציין בגזר דינו כי הוא מודע לכך כי "בגין האירוע נשוא הדיון כאן, על חלק ממעשיו הוגש כתב אישום בבימ"ש אחר". אף על פי כן, בחר בית המשפט המחוזי להפחית מעונשו, ולא מצאתי כי קיימת עילה להפחתה נוספת.

סוף דבר – הבקשה נדחית.