רע"פ 4768/04 ופיק ענבוסי נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים: ש' ברלינר, י' גריל, וי' דר ) בע"פ 1020/04 מיום 6.5.04, אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (השופטת פ' ארגמן ) בת"פ 1288/03 מיום 1.1.04.

ביום 11.02.03 הוגש כנגד המבקש כתב אישום המייחס לו הסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ) והכשלת שוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כעולה מכתב האישום, ביום 10.2.03 נתפס המבקש כשהוא מסיע ברכבו שני תושבי שטחים ששהו בישראל שלא כדין. משהבחין המבקש בשוטרים ולאחר שאלו סימנו לו לעצור, הגביר את מהירות נסיעתו וביצע פניית פרסה תוך שהוא נכנס לתחנת דלק סמוכה שם נמלטו נוסעיו מהרכב. בהמשך, כך צוין בכתב האישום, נתבקש המבקש להתלוות לשוטרים למחסום באקה אולם תחת זאת נסע לביתו. על-פי פריט האישום השני, נתפס המבקש ביום 4.1.02 כשהוא מסיע ברכבו תושב שטחים ששהה בישראל שלא כדין.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו וגזר עליו עונש של ארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל; הפעיל עונש מאסר על תנאי למשך 6 חודשים שהושת עליו בת"פ 1703/01 ביום 25.3.01 והוארך בת"פ 4000/01 ביום 1.8.01 במצטבר; מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך 3 שנים; התחייבות כספית על סך 10,000 ש"ח; ופסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 18 חודשים מיום שחרורו של המבקש ממאסר. בית המשפט המחוזי, דחה, כאמור, את ערעורו של המבקש הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בבקשתו טען בא-כוח המבקש כי מתעוררות בעניינו של מרשו שאלת סמכותו של אדם פרטי לבדוק, כי בידי התושב הזר מסמכים לפיהם שוהה הוא בישראל כדין ושאלת מידת החשד הנדרשת לפי אותו סעיף. כן הלין המבקש על הימנעות התביעה מלהכריז על אחד העדים כעד עוין והכביר דברים בדבר הצורך באחידות בענישה בעבירות מסוגן של אלו בהן הורשע המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים המצורפים לה, שוכנעתי כי אין מקום למתן רשות הערעור המבוקשת. הלכה היא כי בית משפט זה יתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי רק במקרים בהם יש בבקשה כדי להצביע על סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123). ספק אם הטענות אותן מעלה בא-כוח המבקש משפטיות הן, ומכל מקום, בנסיבות המקרה, כפי שהוכחו בפני הערכאות דלמטה, אין הן מתעוררות כלל. אין זו הרשעתו ראשונה של המבקש בעבירות מן הסוג בהן הורשע בתיק נשוא בקשת רשות הערעור; עת החליט להסיע את תושבי השטחים מודע היה לאפשרות לפיה שוהים הם בישראל שלא כדין ואף מודע היה לחובתו לבדוק את מסמכיהם. אף ניסיון הימלטות המבקש מפני אנשי המשטרה עת הורו לו לעצור איננו תורם לתום ליבו.

בנסיבות אלו, ולאחר שטענותיו האמורות של המבקש כבר נבחנו על-ידי בית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי יש מקום למתן רשות ערעור. אף לעניין העונש לא מצאתי כי יש מקום להתערבות בית משפט זה. המקרים בהם יתערב בית המשפט כערכאת ערעור שניה בעונש שהוטל הנם נדירים, ונדרשים טעמים מיוחדים לכך. המבקש לא העלה נימוקים מיוחדים שיש בהם כדי לחייב סטייה מההלכה הנוהגת והתערבות בעונש שגזר בית המשפט המחוזי על המבקש.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור והבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין נדחות.