רע"פ 4771/01 פז גז חברה לשיווק בע"מ נ. מדינת ישראל

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בע"פ 71377/00 ובע"פ 71300/00, מיום 3.4.01, בו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום, בת"פ 15419/97, מיום 29.8.00.

1.נגד המבקשים ושניים אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של גרם מוות ברשלנות על פי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן - חוק העונשין) ומעשה פזיזות ורשלנות בגז לפי סעיף 338(א) לחוק העונשין. כתב האישום מתייחס לארועים שקדמו לפיצוץ שארע בבוקרו של יום ה15.5.93- בקומת המסחר של מבנה "לונדון מיניסטור" בתל-אביב. על פי כתב האישום פעלו המבקשים בהתרשלות בכל הנוגע לאחזקה וטיפול במערכת הגז של הבניין. בין היתר התרשלו המבקשים בכל הנוגע לטיפולם בדליפה במערכת הגז שקדמה לפיצוץ. אופן התנהלותם, על פי כתב האישום, הביא לפיצוץ האמור. כתוצאה מן הפיצוץ נגרם נזק כבד לאדם ולרכוש. אדם אחד נהרג, עשרות נפצעו ולקומת המסחר נגרם נזק כבד.

2.ביום 29.8.00 הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב (השופט ז' כספי) את המבקשים באישומים המופיעים בכתב האישום. בביסוס היסוד העובדתי של העבירה הסתמך בית המשפט על שורה ארוכה של עדויות, ביניהן עדויות מומחים. בין היתר, הסתמך בית המשפט על ממצאיה של חקירה משטרתית שהתנהלה על ידי סנ"צ צארום על פיה הפיצוץ ארע כתוצאה מהצטברות גז בסמוך לאחת החנויות שבקומת המסחר. זאת, בעקבות דליפת גז שנמשכה, כפי הנראה, מספר ימים. בית המשפט גם התייחס לטענת המבקשים כי ההליך שננקט נגדם לא היה ראוי. על פי טענתם, הרי שלאחר פתיחת המשפט נגדם נתגלה לתביעה (המשיבה דנן) כי שרות הבטחון הכללי חוקר אף הוא את הארוע מושא כתב האישום. זאת, על בסיס החשד כי מדובר בארוע בעל רקע לאומני. חשד זה התעורר בעקבות עדות סייען שירותי הבטחון על פיה שמע שני בני מיעוטים בשיחה, ממנה עולה כי הם מעורבים בהצתת המבנה. בהקשר זה, אף נחקרו מספר בני מיעוטים נוספים. עובדה זו לא הייתה ידועה גם לסנ"צ צארום בעת חקירתו. עובדה זו לא נחשפה בפני המבקשים מיד עם היוודעה. כך, עוד בטרם נודעה עובדת חקירה זו למבקשים החלה המשיבה בהליך הוצאת תעודת חסיון לגבי חומר החקירה האמורה. עובדות אלה השליכו הן על אופן ניהול המשפט על ידי באי כוח המבקשים והן על אופן ניהול החקירה המשטרתית שהתנהלה, כאמור, ללא המידע בדבר התרחיש הלאומני שנחקר על ידי השב"כ. לאור זאת, ביקשו המבקשים כי תינתן להם הגנה מן הצדק וכי הם יזוכו בדין.

3.בית משפט השלום דחה את טענתם. הוא בחן שתי שאלות. האחת, האם נפגעו זכויות כלשהן של המבקשים. השניה, האם נפגעה הגנתם של המבקשים. באשר לשאלה הראשונה, קבע בית המשפט כי אכן נפל פגם בניהול החקירה על ידי המשטרה. אכן, נפגעו זכויות המבקשים אולם לא באופן ממשי המחייב את זיכויים. גם באשר לשאלה השניה קבע בית המשפט כי נפגעה הגנת המבקשים, אולם, גם כאן הוא הוסיף כי מדובר בפגיעה קלה שאינה מחייבת את זיכויים. הוא ציין גם כי איפשר למבקשים לזמן את סנ"צ צארום, למסור שוב את עדותו ולהיחקר על ידם ובכך לרכך מעט את הפגיעה בעצמת עדותו הראשונה, שבשעתה לא היה ידוע דבר חקירת השב"כ. בית המשפט הוסיף כי גם לו היה מסיק כי אכן אירע הפיצוץ כתוצאה ממעשה מכוון לא היה בכך כדי לאיין את אחריותם הפלילית של המבקשים ולהביא לזיכויים.

4.נוכח הכרעת הדין, הטיל בית המשפט על המבקשת 1 קנס בסך של 99,000 ש"ח וחייב אותה בתשלום פיצוי עונשי למשפחת ההרוג בסך של 75,000 ש"ח. על המבקש 2 הטיל בית המשפט ששה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ו12- חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים.

5.על פסק דין זה, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש, ערערו המבקשים בפני בית המשפט המחוזי. בערעורם השיגו המבקשים על מסקנותיו העובדתיות של בית משפט השלום. לטענתם, שגה בית המשפט בקביעתו כי הפיצוץ ארע כתוצאה מדליפת גז. הם מצביעים על העובדה כי לא כל העדים שהובאו על ידי התביעה (המשיבה דנן) אכן הריחו ריח גז עובר למועד האירוע. טענתם המרכזית נסובה על עדותו של סנ"צ צארום שניהל, כאמור, חקירה משטרתית לאחר הארוע. על פי מסקנותיו הפיצוץ ארע כתוצאה מהצטברות גזים בסמוך לאחת החנויות שבקומת המסחר. זאת, בעקבות דליפת גז שנמשכה, כפי הנראה, מספר ימים. לטענת המבקשים מסקנותיו אינן יכולות להיוותר בעינן משני טעמים עיקריים. האחד, עניינו בטיבם של ממצאיו ומסקנותיו כפי שהוגשו על בסיס המידע שהיה ברשותו. השני, עניינו בעובדה כי בפני סנ"צ צארום בעת שערך את החקירה, לא היה מונח מידע שהיה עשוי לשנות את מסקנותיו. הכוונה למידע בדבר החקירה שנוהלה באותה עת על ידי השב"כ ואשר בחנה את האפשרות כי מדובר באירוע בעל רקע לאומני.

6.בית המשפט המחוזי דחה את שתי הטענות. ביחס לטענה הראשונה הוא קבע כי לא נפל פגם בעבודתו של סנ"צ צארום וכי מדובר בחוקר מיומן שעשה את מלאכתו כראוי. ביחס לטענה השניה אשש בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום כי אין בעובדה כי חקירת השב"כ לא נחשפה במועד כדי לחייב את זיכויים של המבקשים. אכן, מלוא המידע צריך היה להימצא בפני המבקשים עובר לפתיחת משפטם ובפני סנ"צ צארום במהלך חקירתו. עם זאת, לא מדובר בפגיעה המקימה למבקשים הגנה מן הצדק. בית המשפט ציין כי הייתה למבקשים הזדמנות לשוב ולחקור את סנ"צ צארום כמו גם לזמן את מי שהיו מוצאים לנכון, ביניהם הסייען או חשודים אחרים בפרשה, כדי לנסות ולבסס את אפשרות כי הפיצוץ אירע על רקע לאומני. אפשרות זו, שלא מוצתה על ידי המבקשים הייתה יכולה לסייע באופן משמעותי לחשיפת האמת. משלא עשו כך המבקשים גילו דעתם כי הפגיעה לה הם טוענים איננה כה מהותית באופן המחייב את זיכויים. בית המשפט הוסיף גם כי אין גם ממש בטענת המבקשים על פיה הייתה חובת זימון האנשים שנחקרו על ידי השב"כ מוטלת על המשיבה. משסברה המשיבה כי חקירת השב"כ לא הצליחה להוכיח כי הפיצוץ ארע על רקע לאומני הרי סביר היה כי תוותר על העדתם של בני המיעוטים. בכך אין כדי להטיל כתם על ההליך כולו. בכל מקרה היה בידי המבקשים לתקן את המעוות לו טענו, על ידי זימון עדים נוספים כרצונם, ואלה בחרו מטעמיהם שלהם שלא לעשות כן.

7.בית המשפט המחוזי, למעלה מן הצורך, חזר גם על קביעת בית משפט השלום על פיה, בכל מקרה, די היה בהתנהגותם הקונקרטית המבקשים, כפי שהוכחה על ידי חומר הראיות וללא תלות בנכונות התרחיש הלאומני, כדי להרשיעם בדין. בית המשפט גם דחה את ערעורם של המבקשים לענין העונש שהוטל עליהם.

8.בעקבות פסק הדין הוגשה הבקשה שלפני. בבקשה חוזרים המבקשים על מרבית טענותיהם שנדונו על ידי בית המשפט המחוזי. בקשתם מתבססת על שני אדנים מרכזים. הראשון , קשור בעובדה כי המידע אודות חקירת השב"כ לא היה בפני צוות המשטרה שחקר את הארוע ולא הועבר לב"כ המבקשים עובר לפתיחת משפטם. לטענתם, יש בכך כדי לפגוע באופן מהותי באופן חקירת המשטרה את זירת הארוע. לו היה ביד סנ"צ צארום מידע בדבר תרחיש לאומני היה חוקר את הזירה באופן אחר מזה שחקר. לטענתם, גם יכולת הגנתם בבית משפט השלום נפגעה קשות. זאת, משום שבהיעדר מידע זה לא יכלו לחקור את העדים בצורה יעילה. האפשרות שניתנה להם לזמן את העדים מאוחר יותר, עת הגיע לידיהם המידע בדבר חקירת השב"כ, לא יכולה הייתה לרפא את הפגם שנוצר. זאת, משום שהבאת העדים בשלב המאוחר האמור, ושלא על ידי התביעה, הייתה בעלת השלכות דיוניות קשות למבקשים. כך, למשל, הם טוענים כי זימון העדים על ידיהם ולא על ידי המשיבה היה שולל מן המבקשים את היכולת לחקור אותם בחקירה נגדית. על ידי זימונם, היו המבקשים נאלצים לוותר, לטענתם, על כלי דיוני חשוב.

9.האדן השני , עניינו הטענה כי על התביעה מוטלת הייתה החובה לזמן לדוכן העדים גם עדים אשר עשויים היו להפריך את גרסת התביעה כפי שהופיעה בכתב האישום. זאת, במיוחד לאור העובדה כי התביעה בהליך קמא, המשיבה דנן, היא המדינה אשר מייצגת את אינטרס הציבור לחשיפת האמת. לא ניתן היה, אפוא, להסתפק במתן אפשרות למבקשים לזמן את מי שיחפוצו כשחובת זימון העדים המקורית מוטלת הייתה, לטענת המבקשים, על המשיבה. על בסיס כל האמור, טוענים המבקשים כי הספק המתעורר בגרסת המשיבה לאור המידע שנתגלה וחקירתו, שלטענתם לא מוצתה, מחייב את זיכויים בדין. כן מתבקש מתן רשות ערעור על גזר דינה של המבקשת 2.

10.מנגד מתנגדת המשיבה למתן רשות ערעור. ב"כ המשיבה מצביע על החלטת בית המשפט זה בבש"פ 1185/99 פזגז חברה לשיווק בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) בו הורה בית המשפט (השופט י' אנגלרד) כי אין בחומר החסוי, שלא נחשף בפני המבקשים, מידע שעשוי היה לתרום לחשיפת האמת. די בעובדה זו כדי להזים את טענת המבקשים כאילו יש במידע אודות חקירת השב"כ שנחשף בשלב מאוחר של ההליך ולא הועבר כולו לרשותם כדי להוביל להפרכת האישומים הנטענים. באשר לחובת המשיבה לזמן עדים, גם אם מדובר בעדים אשר עלולים להפריך את גרסתה, טוען ב"כ המבקשים כי אין מדובר בחובה גורפת ביחוד כאשר המשיבה סבורה כי עדותם שקרית. הוא מפנה לעניין זה לע"פ 2801/95 קורקין נ' מדינת ישראל פ"ד נב(1) 791 ולע"פ 3417/99 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). ב"כ המשיבה מציין כי כל טענות המבקשים נדונו על ידי הערכאות דלמטה ונדחו. גם לעניין חומרת העונש מבקש ב"כ המשיבה כי הבקשה תידחה. הוא מציין כי רק במקרים קיצוניים תינתן רשות ערעור שענינה חומרת העונש שנגזר בערכאות הקודמות.

11.לאחר שעיינתי בחומר שלפני נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין להעניק רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי אשר ישב כערכאת ערעור על פסק דין או החלטה אחרת של בית משפט שלום אלא במשורה. סוגי המקרים בהם תוענק רשות ערעור הם בדרך כלל כאלה המעוררים שאלות בעלות חשיבות חוקתית, כאלה שיש בהם החלטות סותרות או חוסר בהירות בפסיקת הערכאות הנמוכות או מקרים המעוררים שאלות חשובות מבחינה משפטית או ציבורית. הצד השווה שבכל אלה הוא כי מדובר במקרים בהם החשיבות המשפטית איננה מתמצה רק בין בעלי הדין אלא היא חורגת מד' אמותיהם של הצדדים הישירים לעניין (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ) פ"ד לו(3) 123, 128). אכן, המבקשים מעלים טענות רבות ומפורטות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אולם הטענות כולן נדונו על ידי הערכאות הקודמות ולא מצאתי מקום להתערב במסקנותיהן. ודוק, הערכאות הקודמות בחנו את טענות המבקשים ולא נמנעו מן הקביעה כי נפלו פגמים בהתנהלות התביעה. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי היו נכונים להכיר כי, לעיתים, יש בפגמים מהותיים להביא לתוצאה של זיכוי הנאשמים. דא עקא, נסיבות המקרה המיוחד והפגמים שנפלו בהתנהלות התביעה נבחנו היטב על ידי שתי ערכאות מקצועיות, ששקלו הן את החומר הראיתי המונח לפניהם והן את הפוטנציאל הגלום בחומר שלא היה ידוע למבקשים כל צרכו, והגיעו למסקנה כי אין בפגמים האמורים, בנסיבות המקרה, כדי לסייע למבקשים. בנסיבות אלה, טענות המבקשים אינן מעלות שאלות המצדיקות ערעור נוסף ודיון, בפעם השלישית, בטענות אלה.

הריני דוחה את הבקשה. בנסיבות אלה אין צורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע עונשו של המבקש 2, והוא יתייצב לריצוי עונשו כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.