רע"פ 4781/06 ישראל עמרני נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 21.11.04, לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום (ת.פ. 4596/04), המייחס לו עבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); 3 עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ועבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, במהלך ויכוח שנתגלע בין המבקש לבין אביו, שהינו קשיש בן 84, ירק המבקש על האב ואיים עליו. בהמשך, משנעצר על-ידי המשטרה, גידף המבקש את השוטרים בתחנת המשטרה.

בית-משפט השלום בירושלים (השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) הרשיע, ביום 15.5.05, את המבקש בעבירה אחת של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין; בעבירה אחת של איומים על האב ישירות לפי סעיף 192 לחוק העונשין ועבירה אחת של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין.

ביום 22.2.06 גזר בית-משפט השלום על המבקש עונש מאסר בפועל בן 18 חודשים; הפעיל עונשי מאסר על תנאי שנגזרו עליו בע"פ 6552/02; ת.פ. 4173/00; ות.פ. 1693/00, כך שבסך הכל ימומשו 11 חודשי מאסר על תנאי שניתנו בהליכים קודמים. כן נקבע, כי המבקש ירצה את עונשי המאסר בחופף, כך שבסך הכל ירצה המבקש עונש מאסר בן 18 חודשים; עוד הטיל בית-משפט השלום על המבקש עונש מאסר על תנאי בן 10 חודשים, כשהתנאי הוא שהוא לא יעבור עבירות בהן הורשע בתיק זה ועל כל עבירת אלימות או איומים במשך 3 שנים מיום שחרורו.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ע' חבש, י' צבן וי' נועם) קיבל את הערעור במובן זה, שעונש המאסר בפועל יעמוד על עשרה חודשים וכי מתקופה זו ינוכו שמונה-עשר ימי מעצרו של המבקש. כן נקבע, כי שלושת המאסרים על תנאי המופעלים ירוצו בחופף זה לזה ובחופף למאסר שהוטל, כך שבסך הכל ייאסר המבקש לתקופה של עשרה חודשים בניכוי שמונה-עשר ימי מעצרו. עוד נקבע, כי המאסר על תנאי ייוותר על כנו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני הערכאות הקודמות. במסגרת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך, למשל, נקבע ברע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור שעה שהערעור המבוקש עוסק אך ורק בחומרת העונש שנגזר: 'הלכה היא מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'... רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים והמקרה דנן אינו כזה'" (ראו גם רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); רע"פ 2092/04 קשקוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. בית-המשפט המחוזי מצא לנכון להקל בעונשו של המבקש מן הטעם, כי שירות המבחן התרשם בתסקיר שהוגש לבית-משפט השלום, כי לא נשקפת לאב סכנה מהמבקש, אשר עוזר לו ומסייע בידו; בהתחשב במהות המעשים שנותן עליהם המבקש את הדין ואף בעובדה שעד היום טרם ריצה המבקש מאסר של ממש. מטעמים אלה הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה, כי ניתן להקל ברכיב המאסר בפועל שהוטל על המבקש. בנסיבות אלה, אני סבור, כי אין בעונש שנגזר על המבקש משום חריגה ממדיניות הענישה הראויה בעבירות מסוג זה. אומנם המבקש מהווה כדבריו "יד ימינו של אביו מזה שנים רבות" והוא סועד אותו ודואג לכל מחסורו. ברם, יחד עם זאת, מעשיו של המבקש מחייבים ענישה משמעותית, במיוחד לאור עברו הפלילי, הכולל עבירות אלימות ובכלל זה אלימות קשה כלפי אביו, שבמהלכה הסב לו שבר פתוח בידו. בשל כל אלה, לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנן, את אותן הנסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.

מטעמים אלה כולם, בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 30207/06 מיום 15.5.06 ייוותר על כנו.