פרטי ההליך
ב
בית המשפט
העליון
רע"פ
4789/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אלי שמואל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של
בית המשפט
המחוזי בנצרת מיום
12.5.09 בעפ"א 111/09 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' הלמן, א' קולה וי'
אברהם
בשם המבקש:
עו"ד אריה ליכט
בשם המשיבה:
עו"ד יורם הירשברג
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בטבריה (פ 2996-05) בגין 152 עבירות של הוצאת חשבונית שלא נעשתה לגביהן עסקה, לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ); 152 עברות של הכנת וניהול פנקסי חשבונות כוזבים לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק מס ערך מוסף; 152 עבירות של פעולה במטרה להביא לכך שאדם אחר יתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 117(ב1) לחוק מס ערך מוסף; 35 עבירות של מסירת ידיעה כוזבת, לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף; 45 עבירות של ניכוי מס תשומות ללא מסמך, לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מס ערך מוסף; 45 עבירות של שימוש במרמה ותחבולה, לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף; 2 עבירות של הכנת פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה ); עבירה של השמטה מתוך דו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה; ועבירה של שימוש במרמה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה.
לפי הנטען בכתב האישום, בשנים 2002-2004 הוציא המבקש ללקוחות שונים העוסקים בחקלאות באזור עמק בית שאן חשבוניות מס "מנופחות" וחשבוניות מס פיקטיביות, במטרה לאפשר להם להתחמק מתשלום מס בסך 1,626,114 ש"ח. כן נטען כי המבקש רכש 45 ניירות הנחזים כחשבוניות מס מבלי שעשה עסקאות וניכה את מס התשומות בגינם, במטרה להתחמק מתשלום מס בסך של 1,822,143 ש"ח. עוד נטען כי בשנים 2002-2004 הכין המבקש פנקסי חשבונות כוזבים במטרה לסייע לחקלאים להתחמק מתשלום מס והשמיט הכנסה מתוך דו"ח, במטרה להתחמק מתשלום מס.
ביום 22.10.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט ד' פורת ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו, לאחר שמיעת הראיות, בקבלו את עדויותיהם של עדי המשיבה ובדחותו את טענתו לפיה אכן ביצע את המיוחס לו אך לא הייתה לו כוונה לסייע לחקלאים להתחמק מתשלום מס. ביום 18.12.2008 גזר בית המשפט על המבקש עונש של חמש שנות מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; וקנס בסך 400,000 ש"ח.
על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת (עפ"א 111/09).
בית המשפט
המחוזי (כבוד השופטים א' הלמן , א' קולה ו- י' אברהם ) דחה את הערעור, בקבעו כי אף שהעונש שהוטל על המבקש הינו חמור, לא מ דובר
בענישה החורגת לחומרא מן הרף הנהוג במידה המחייבת התערבותה של ערכאת הערעור. כן קבע בית המשפט
כי מ דובר בענישה ראויה ומידתית בהתחשב בנסיבות החמורות בהן בוצעו העבירות, חרף הנסיבות האישיות העומדות לזכות המבקש.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא הקל בעונשו. לטענתו, מדובר בעונש חריג בחומרתו, במיוחד לאור עונשים מקלים יותר שניתנו בעבירות דומות, אף בנסיבות חמורות יותר. כן טוען המבקש טענה לאכיפה בררנית, שכן מבין כל החקלאים שקיבלו ממנו את החשבוניות הפיקטיביות, רק שניים הועמדו כלל לדין. עוד טוען המבקש כי בית המשפט לא אפשר לו להעיד בנוגע לטענתו בדבר הבטחה שלטונית לפיה הובטח לו כי יוקל בעונשו בתמורה לשיתוף פעולה מצידו.
מנגד טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, בפרט לאור היותה מכוונת כנגד חומרת העונש בלבד.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית של ממש והמבקש לא הצביע למעשה על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .
יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, חרף טענותיו, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. אמנם העונש שנגזר על המבקש אינו קל אך עם זאת הינו עונש הולם וראוי, לאור חומרת מעשיו. כפי שנאמר כבר לא פעם, עבירות המס דורשות ענישה משמעותית, תוך יצירת הרתעה כלפי מי שמבקש לחמוס את הקופה הציבורית מתוך בצע כסף. בהתאם נקבע כי בעבירות מסוג זה תינתן עדיפות לשיקול ההרתעתי על פני נסיבותיו האישיות של הנידון (ראו, למשל" ע"פ 6474/06 מלכה נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 721, 724 (2004)).
לא מצאתי ממש בכל הנוגע לטענותיו של המבקש בדבר אכיפה בררנית או אחידות הענישה. בכל הנוגע לטענה לאכיפה בררנית הרי שממילא מדובר בטענה שמקומה במסגרת הכרעת הדין, אשר גם לגופו של עניין אין בה ממש, לאור ההבחנות המהותיות בין עניינו של המבקש לעניינם של החקלאים במהות המעשים שבוצעו ובפרט בהיקפם. מנגד גם אין מקום לגזור גזירה שווה בין עניינו של המבקש ופסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו אליו הוא מבקש להפנות. מדובר בשתי פרשות שונות, כאשר המבקש אף הורשע בכך שאפשר לרבים אחרים להונות את הקופה הציבורית.
בכל הנוגע לטענות המבקש כנגד התנהלותו של בית משפט השלום במסגרת הטיעונים לעונש, הרי שהשתלשלות העניינים, המתוארת יפה בפסק דינו של ביתה המשפט המחוזי, מצביעה דווקא על כך שבית משפט השלום הלך כברת דרך לקראת המבקש מבחינת ניהול הדיון, וכל טענה בעניין זה אין למבקש אלא להפנות כלפי עצמו.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ז באלול התשס"ט
(6.9.2009).
ש ו פ ט