רע"פ 4791/05 נמר ע. כרים נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש נגד המבקש, יוחסה לו עבירה לפי סעיף 12א(ג) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. נטען, כי באחד מימיו של חודש אוקטובר 2002 נמצא המבקש מסיע נשים ששהו בישראל שלא כחוק.

המבקש הורשע לאחר שמיעתן של ראיות, ובית משפט השלום גזר לו 4 חודשי מאסר, 10 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 7,500 ש"ח, והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מעבירות מסוג זה בעתיד.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי כנגד שני חלקיו של פסק הדין, נדחה, ומכאן הבקשה שבפני למתן רשות ערעור.

עיינתי בבקשה ובנספחיה, ואינני סבור כי היא מגלה עילה אשר תצדיק קיומו של ערעור נוסף. מדובר בהכרעות בשאלות של עובדה אשר נבחנו בשתי ערכאות, וגם לאחר שעיינתי בקפידה בפסק דינו של בית משפט קמא, לא גיליתי כי נפלו בו פגם או שגגה.

המבקש מלין גם כנגד העונש שהושת עליו, אולם כידוע, למעט מקרים חריגים, שעניינו של המבקש אינו נמנה עליהם, לא ניתנת רשות ערעור שמטרתה לשמש במה נוספת להעלאתן של השגות כנגד גזר הדין. מכאן התוצאה כי דינן של הבקשות לרשות ערעור ועיכוב ביצוע העונש, להידחות, וכך אני עושה.