פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
4815/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
נידאל עיסא
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 27.5.07 בע"פ 70346/07 שניתן על-ידי כבוד
השופט גלעד נויטל
בשם המבקש:
עו"ד משה רבי
בשם המשיבה:
עו"ד יעל שרף
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת"פ 44089/06) בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).
לפי הנטען בכתב האישום, נעצר המבקש ביום 28.12.2005, כשהוא נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה תקף, בעוד שהרישיון פקע כבר במהלך חודש נובמבר 2002.
בתאריך 14.1.2007 ניתן פסק-דין בהיעדרו של המבקש, שכן המבקש לא התייצב לדיון שזומן אליו כדין. בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' פראג לבוא ) הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו קנס בסך 2,000 ש"ח, וכן פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שנה וזאת במצטבר להפעלת עונש על-תנאי של פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך חודשיים שהיה תלוי ועומד נגדו. כמו כן נפסל המבקש מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים, וזאת על-תנאי למשך 3 שנים.
על פסק-דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' נויטל ) דחה את הערעור. בית המשפט לא קיבל את טענתו העיקרית של המבקש, לפיה בעוד שהדיון התקיים ביום 14.1.2007, סבר הוא בטעות שהדיון יתקיים ביום 17.1.2007. בית המשפט המחוזי הבהיר, כי מכיוון שבדיון שנערך בנוכחותו ביום 18.12.2006 הוזמן המבקש לדיון ליום 14.1.2007, לא תישמע טענתו כי בשל טעות או שכחה לא הגיע לדיון. עוד הבהיר בית המשפט קמא, כי אין לראות בתקופה בה היה למבקש רישיון זמני, כתקופה שמפסיקה את מרוץ התקופה מאז פקע הרישיון; כן קבע כי הענישה אשר הוטלה על המבקש הינה מוצדקת וזאת לאור עברו התעבורתי של המבקש המונה למעלה מ-50 עבירות תנועה שונות.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי
יש לו סיבה מוצדקת מדוע נעדר המבקש מהדיון, ולפיכך יש לבטלו ולהשיב את התיק לבית המשפט לתעבורה. עוד טוען המבקש כי הטענה לפיה הרישיון שלו לא היה בתוקף שלוש שנים, איננה נכונה, מקום שהיה לו רישיון זמני עד לחודש אפריל 2005. זאת ועוד, המבקש נשפט בגין אותה עבירה ממש בבית המשפט לתעבורה בפתח-תקוה ושם הוארך התנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו.
מנגד טענה באת-כוח המשיבה, כי הכלל הוא שאין בהארכת התנאי למנוע הפעלתו של המאסר על תנאי, אם מתברר לאחר הארכת המאסר על-תנאי שבתקופת התנאי המקורית עבר הנאשם יותר מעבירה אחת. כן טוענת באת כוח המשיבה, כי ההלכה היא שאין לראות בתקופה בה החזיק נאשם ברישיון זמני כתקופה המפסיקה את מרוץ התקופה מאז פקע רישיון הנהיגה.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982).
זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם) (1997); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם) (1997)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.
דין הבקשה להידחות גם לעצם הענין. בראש ובראשונה איני מוצא לנכון לקבל את טענת המבקש, לפיה התקופה בה נשא המבקש ברישיון נהיגה זמני, לא תיחשב במרוץ התקופה. כפי שהבהרתי במסגרת רע"פ 6549/06 לירן שגיא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2006), "למבקש ניתן רישיון נהיגה זמני ומשלא השכיל בתקופה זו להוציא רישיון נהיגה, אזי אין לראות בתקופה שבה החזיק רישיון נהיגה זמני כתקופה המפסיקה את מרוץ התקופה מאז פקע רישיון הנהיגה, שכן אין החוטא אמור לצאת נשכר", והדברים יפים גם לענייננו.
לא ניתן לקבל אף את טענתו של המבקש, ולפיה משהוארכה תקופת התנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו, ניתן להפעילו רק לגבי עבירה שבוצעה לאחר מועד פסק-הדין בו הוארך התנאי. הכלל המשפטי הוא כי אין בהארכת התנאי כדי למנוע הפעלתו של המאסר על תנאי, אם מתברר לאחר הארכת המאסר על-תנאי שבתקופת התנאי המקורית עבר הנאשם יותר מעבירה אחת (ע"פ 10/71, מדינת ישראל נ' דוד פלח פ"ד כה(1), 589 ,עמ' 593-594 (1971)), כשכך גם בכל הנוגע להפעלתו של עונש פסילה על-תנאי. זאת ועוד, בפקודת התעבורה נקבע בסעיף 36(ו) כי:
36.
(ו)
בית משפט שהרשיע נאשם בעבירה נוספת, במקום לצוות על הפעלת הפסילה על תנאי, רשאי, מטעמים שיירשמו, לצוות על הארכת תקופת הפסילה על תנאי או חידושה לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה צודק להפעיל את הפסילה על תנאי.
אלא שבהמשך הסעיף נקבע כי:
36.
(ז)
בית המשפט לא יאריך את תקופת התנאי כאמור בסעיף קטן (ו), אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת.
מכאן שהמסקנה הבלתי נמנעת הינה שבית המשפט אינו יכול לתת הארכה נוספת לאחר שנתן פעם אחת תקופת הארכה.
לכל האמור יש להוסיף את עברו התעבורתי של המבקש הכולל 54 הרשעות קודמות, וביניהן לפחות אחת בגין נהיגה בלא רישיון נהיגה. אי לכך, אין מנוס מנקיטת ענישה מחמירה ומרתיעה בעבירה מעין זו שביצע המבקש.
אשר-על-כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.
ניתנה היום,
כ"ט בתמוז תשס"ז (15.7.2007).
ש ו פ ט