רע"פ 4815/16 כרמית כחלון נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (הנשיאה ד' ברלינר , סגן הנשיאה ג' קרא , והשופטת א' נחליאלי-חיאט ) בע"פ 1007-04-16 מיום 4.5.2016, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ש' מלמד ) בת"פ 52090-02-14 מיום 16.3.2016.

2.

בית משפט השלום הרשיע את המבקשת, על יסוד הודאתה בהסדר טיעון, בביצוע עבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), וכן בביצוע עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בגזר דינו, בית משפט השלום השית על המבקשת עונש של חודשיים מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא תעבור את אחת העבירות בהן הורשעה; התחייבות כספית על סך 1,000 ש"ח; ופיצוי למתלוננות בסך 300 ש"ח לכל אחת. ערעור המבקשת לבית המשפט המחוזי, כאמור, נדחה.

3.

המבקשת עותרת מבית משפט זה ליתן רשות ערעור ולבטל את הרשעתה ואת עונש המאסר על תנאי שהוטל עליה. המבקשת סבורה כי יש לקבל את הבקשה בעיקר בשל שיקולי צדק, וזאת לאור העובדה כי הרשעתה תוביל לפגיעה קשה ולא מידתית בהמשך אפשרויות תעסוקתה, אשר אינה עומדת ביחס צודק אל מול נסיבות חייה, לרבות גילה, הרקע לביצוע העבירות בהן הורשעה, וכן חלוף הזמן של שלוש שנים מיום ביצוען. לעמדת המבקשת, בקשתה חורגת מעניינה הפרטני באשר ההחלטות בעניינה סותרות, לטענתה, החלטות קודמות של בתי המשפט בבואם להחליט אימתי ניתן לסיים את ההליך פלילי בדרך של אי-הרשעה. עוד לשיטתה, עולה גם שאלה משפטית רחבה אימתי יימנע בית המשפט להרשיע אדם בשים לב לנסיבות חריגות של המקרה המובילות לכך כי הרשעה אינה הכרחית.

4.

אין בידי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור. הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם עולה סוגיה עקרונית בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123

(1982)), או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (ראו: רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)).

עיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ומצאתי כי חרף האצטלה העקרונית שהמבקשת מנסה לעטות מעל בקשתה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית או שיקולי צדק ייחודיים המצדיקים את קבלתה. עניינה של הבקשה במקרה הפרטני של המבקשת, שבו שתי הערכאות הקודמות אשר בחנו את טענותיה של המבקשת המועלות ברובן שוב כעת – לא ראו לנכון לסיים את ההליך באי-הרשעה. כידוע, הימנעות מהרשעה, חרף הקביעה כי הנאשם ביצע את העבירה, היא תוצאה חריגה השמורה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן, העומדים בתנאים המצטברים אשר נקבעו בפסיקה (וראו: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (1997)). כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי, כל שלושת הרכיבים הרלוונטיים – הן העבירה, הן האמור בתסקיר והן פוטנציאל הנזק הצפוי למערערת – לא הוכחו במידה הראויה, ומשכך לא היה מקום לסיים את ההליך באי-הרשעה. אשר על כן, אינני מוצא כי המבקשת העלתה עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", ולפיכך דין הבקשה להידחות.

5.

סוף דבר, הבקשה נדחית.