רע"פ 4817/10 פנחס דהן נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בבאר-שבע הרשיע את המבקש בעבירה של החזקת סם מסוג הרואין שלא לצריכה עצמית. בעקבות כך הוא נדון ל-15 חודשי מאסר, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, ותקופת פסילה מהחזיק או מקבל רישיון נהיגה, חלקה בפועל וחלקה על תנאי. נוסף על אלה, הורה בית-המשפט על הפעלת עונש מאסר מותנה בן 24 חודשים שעמד לחובת המבקש, חלקו לריצוי במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על 35 חודשים. ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע בו הלין על חומרת העונש, נדחה ברוב דעות. דעת הרוב (השופטות ר' אבידע ו ו' מרוז ) גרסה כי נוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש, הכולל אף עבירות סמים בגינן הושתו עליו עונשי מאסר, אין בגזר הדין חומרה יתרה. מנגד, גרסה דעת המיעוט (השופט א' ביתן ), כי קיים פער בלתי ראוי בין מעשיו של המבקש לעונש שהושת עליו, והציעה כי תקופת המאסר הכוללת תועמד על 28 חודשים.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ברם, ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני, ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם. דומה בעיניי כי עברו של המבקש, הרצוף עבירות בתחום הסמים, והעובדה ששב לסורו אף שמאסר על תנאי עמד נגדו, חייבו את המסקנה כי יש להחמיר עמו. בנסיבות אלו לא נותר לי אלא להצטרף לתקווה שהביעו ערכאות קמא, כי העונש הנוכחי, אותו מגדיר המבקש כ"קשה מנשוא", יועיל במקום בו אמצעי הענישה הקודמים כשלו.

הבקשה נדחית.