רע"פ 4819/10 יוסף רחמים נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בעפ"א 3963-02-10 ותיקים נוספים (כבוד השופטת נ' אהד ) מיום 17.5.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסקי דין של בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה (כבוד השופטת א' טלמור ).

כנגד המבקש הוגשו מספר כתבי אישום בגין חניית רכב במקום בו אסורה החניה. לא הייתה מחלוקת כי רכבו של המבקש חנה במקומות אסורים, אולם לטענתו רכבו נושא תו נכה, ולכן מותר היה לו לחנות במקומות האמורים בהתאם לחוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993 (להלן: חוק חניה לנכים ). בית המשפט לעניינים מקומיים, לאחר שמיעת הראיות, קבע כי המבקש לא הצליח להוכיח את המוטל עליו על פי הקבוע בסעיף 2 לחוק חניה לנכים ועל כן לא עומדת לו טענת הגנה כנגד הנטען בכתבי האישום. המבקש ערער על פסקי הדין בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 17.5.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדרו נדחו הערעורים. נקבע כי בית המשפט לעניינים מקומיים קבע כממצאים עובדתיים וכממצאי מהימנות כי המבקש לא הוכיח את המוטל עליו על פי חוק חניה לנכים ולכן בצדק נקבע כי החנה את רכבו בניגוד לחוק. בנוסף נקבע כי המבקש ניסה לסתור עדויות הפקחים השונים בכל דו"ח ודו"ח באמצעות הצגת תמונות שאינן ממועדי האירועים המיוחסים לו על פי הדו"חות, ולכן בצדק לא קיבל בית המשפט לעניינים מקומיים תמונות אלה כסתירה לעדויות הפקחים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו יש בידו להוכיח כי החנה את רכבו בהתאם להוראות חוק חניה לנכים, ולכן יש לזכותו מכתבי האישום שהוגשו כנגדו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופה דין הבקשה להידחות. מובן כי קיימת חשיבות עליונה לאפשר נגישות מלאה לציבור לנכים לכל מקום אשר הם חפצים להגיע אליו ברכבם, וזו מטרתו העיקרית של חוק חניה לנכים. עם זאת, ידוע הוא כי כל זכות וכל אינטרס אינם מוגנים כדי מלוא היקפם ואינם מוגשמים במלוא היקפם. ניתן להטיל מגבלות על מימושם של זכויות ואינטרסים, חשובים ככל שיהיו. הזכויות הן אפוא יחסיות. האינטרסים הם אפוא יחסיים. סעיפים 2 ו-3 לחוק חניה לנכים מבטאים איזון בין ההגנה על זכותו של נכה לחניה נגישה לבין האינטרס הציבורי שבשמירה על הסדר הציבורי בכבישים ובמדרכות. על כן קובע סעיף 2 תנאים מצטברים שרק בהתקיימם רשאי נכה להחנות את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו (ראו רע"פ 604/10 לביא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.5.2010)). במקרה דנן נקבע כממצא עובדתי שהמבקש לא הצליח להוכיח את התנאים הקבועים בסעיף 2 לחוק חניה לנכים. על כן ממילא הוא לא עורר כל ספק שהוא באשר לקיומה של ה"הגנה" שהוא טוען לזכותו (ראו רע"פ 7156/03 פוקס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.8.2003)). לא מצאתי בטיעוניו של המבקש כל בסיס להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר אושרו על ידי בית המשפט המחוזי, וזאת גם לאור ההלכה המושרשת, כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור, אלא במקרים חריגים ביותר (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"א 8566/06 אמריקור שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ , פס' 28 לפסק הדין (טרם פורסם, 8.11.2009)).

סוף דבר הבקשה נדחית.