רע"פ 4862/10 אשר אנקרי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ג 47997-03-10, כבוד השופטים צ' סגל- סג"נ, מ' דרורי, מ' יועד הכהן ) מיום 9.6.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 3973/09, כבוד השופט י' ברקלי ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת סם שלא לשימוש עצמי והכשלת שוטר. על פי הנטען בכתב האישום המבקש החזיק בדירה בבית מלון בירושלים סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 11.6 גרם , מחולק למנות בשקיות שקופות. בזמן שנכנסו השוטרים לדירתו, הוא ניסה להעלים את מנות הסם. המבקש הודה בהחזקת סם שלא לשימוש עצמי, והורשע על ידי בית משפט השלום בעבירה זו. נגזרו עליו 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר מותנה, וכן הופעל עונש מאסר על תנאי, בן 6 חודשים, שהיה תלוי ועומד כנגדו בחופף לעונש המאסר שהוטל עליו בתיק זה, כך שבסך הכול הוא ירצה 20 חודשי מאסר.

המבקש לא השלים עם פסיקתו של בית משפט השלום, החליף ייצוג, והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בטענה כי יש לבטל את הודאתו, אשר ניתנה בניגוד לגרסתו הראשונית במשטרה לפיה החזיק את הסם לשימוש עצמי בלבד. לטענתו הודאתו נבעה מאמונתו שנכזבה כי לאחר ההודאה יועבר לטיפול שירות המבחן ויצלח להשתלב בשיקום מחוץ לכותלי בית הכלא, וזאת לטענתו בעידודו של בית משפט השלום. עוד טען המבקש כי גזר הדין אינו מידתי וסוטה ממדיניות הענישה הראויה,

לאור נסיבות המקרה. בית המשפט המחוזי, לאחר ששמע את בא כוחו הקודם של המבקש, אשר ייצג אותו בבית משפט השלום, ואת הסנגור הציבורי המחוזי, החליט בפסק דין מנומק ומבוסס היטב לדחות את בקשת החזרה מהודאה, בקבעו כי המבקש לא חזר בו מהודאתו באחזקת סם שלא לצריכה עצמית, בשלב הטיעונים לעונש, בו ידע כבר כי הליך גמילה במסגרת קהילה טיפולית לא יתאפשר לגביו. על כן, נקבע כי אין מקום להתיר למערער לחזור בו מן ההודאה בשלב הערעור. עוד נקבע כי לאור עובדות כתב האישום, בהן הודה המבקש, עולה כי הוא החזיק סם בכמות העולה בהרבה על הכמות הקבועה בחוק, ולכן עומדת לגביו חזקה שהסם לא לצריכה עצמית, ולא נראה כי היה ביכולתו לסתור חזקה זו. מכאן נקבע כי ייתכן והמבקש עשה שיקול מושכל שלא חזר בו מהודאתו, ונמנע מן הסיכון שיורשע גם בעבירה של הכשלת שוטר. בכל הנוגע לעונש נקבע כי יש לקצר את עונש המאסר שהוטל עליו ולפחית 10 חודשי מאסר, ומאידך יש לקבוע כי המאסר המותנה שהופעל ירוצה במצטבר לעונש המאסר בתיק זה, שכן אין נימוק משכנע לחפיפת העונשים, על כן בסך הכול ירצה המבקש 16 חודשי מאסר, ויתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

מכאן הבקשה שלפניי.

המבקש טוען כי החלטות הערכאות הקודמות גרמו לו עיוות דין המצדיק בחינת עניינו בפני ערכאה שלישית. כמו כן, הוא טוען כי הסמים שנמצאו ברשותו היו אך ורק לשימוש עצמי, והם היו בכמות קטנה מהכמות הנטענת בכתב האישום. על כן לטענתו העונש שנגזר עליו סוטה בצורה קיצונית ממדיניות הענישה הראויה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. בקשה זו אינה

מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש והעונש שגזר עליו מאזן כראוי את מכלול השיקולים. יתר על כן, המבקש הודה בעובדות כתב האישום כאשר היה מיוצג. כעת לאחר שנגזר דינו אין הוא יכול לבוא ולטעון כי לא היו דברים מעולם. "בהיעדר פגם או פסול בהודיה שניתנה במסגרת הסדר טיעון ירשיע בית

המשפט את הנאשם על - פי הודייתו ויגזור את עונשו" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577, 620 (2002)). בענייננו, לא מצאתי נימוק מיוחד וטעם כלשהו לחזרה מהודאתו של המבקש, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בצורה מנומקת כדבעי.

סוף דבר הבקשה נדחית.