רע"פ 4889/08 מחמוד אבו אסמעיל נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בנצרת הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בהעסקה, הסעה וסיוע לכניסה ושהייה בישראל שלא כדין. בעקבות כך, נגזרו למבקש שלושה חודשי מאסר, עשרה חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 7,500 ש"ח, ששה חודשי פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה, ונאסר עליו להשתמש ברכב ששימש לביצוע העבירות במשך שלושה חודשים. בית-המשפט המחוזי בנצרת דחה את ערעורו של המבקש על חומרת העונש, וקבע כי אין להיענות גם לבקשתו לשאת בעונש המאסר בדרך של עבודות שירות, הן מחמת הרשעותיו הקודמות והן משום הנחייתה של ההלכה הפסוקה.

2.

המבקש עותר לקבל רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. להשקפתו, ראוי כי בעת גזירת עונשם של נאשמים, תיעשה הבחנה בין אלה המסיעים שוהים שלא-כדין לישראל כדי למצוא בה את פרנסתם, לבין אלה הנוהגים בעצימת עיניים כאשר עולה בלבם חשד שהאדם אותו הם מסיעים מטרתו שונה. המבקש סבור כי הבחנה זו מתבקשת נוכח הזיקה ההדוקה שבין השוהים הבלתי חוקיים למשק בישראל.

3.

דין הבקשה להידחות. כידוע, הלכה היא שהשגות כנגד העונש אינן מקימות עילה לקיומו של ערעור שני ( רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (1) 646 (2003)) . אף לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית אשר טרם ניתן לה מענה בפסיקה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אדרבא, בית-משפט זה עמד בהרחבה על מדיניות הענישה הראויה בעבירות מן הסוג שביצע המבקש, וקבע כי בצד המדיניות הכוללת יש לדון כל נאשם על פי נסיבותיו (רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.06)) . לא מצאתי, כי הערכאות קמא שגו בדרך בה בחנו את עניינו של המבקש, ובעונש שהחליטו להשית עליו. באשר לצורך בשינוי מדיניות הענישה לה עותר המבקש, גם בכך לא מצאתי ממש. אזרחי ישראל ותושביה נתונים מזה מספר שנים למתקפה רצחנית של ארגוני טרור, שהיקפה אמנם פחת, אולם לכך תרמה גם הענישה שהונהגה כנגד אלה המבצעים עבירות על פי חוק הכניסה לישראל. טרם בשלה השעה לשנות מדיניות זו, ועל כן אין בעונש שהושת על המבקש דבר המצדיק בחינה בערכאה שלישית.

הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.