רע"פ 4892/12 אבנר לוי נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא אלון, השופט שפסר והשופטת נצר; פסק הדין נכתב על ידי השופט שפסר) מיום 23.5.12 בתיק ע"פ 24992-03-12, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בקרית גת (השופטת בן יששכר-שוורץ), מיום 1.2.12 בתיק ת"ד 9049-09. בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירה של נהיגה רשלנית אשר גרמה למות אדם (לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]), והשית עליו את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, פסילת רישיון למשך 7 שנים, מאסר על תנאי, ופיצוי למשפחת הקרבן בסך 25,000 ₪. ההליך עניינו תאונת דרכים קטלנית, שנבעה מאי-מתן זכות קדימה בצומת.

רקע והליכים

ב.

לפי הכרעת הדין, ביום 27.4.07 עת נהג המבקש ברכבו, ובהגיעו אל צומת בו מוצב תמרור עצור ותן זכות קדימה (ב-37), החל לפנות שמאלה מבלי ליתן זכות קדימה לאופנוע אשר בו נהג המנוח שלמה אוחנה (ע"ה), אחד מארבעה רוכבי אופנועים שנעו לכיוון הצומת, ושהגיע מכיוון הפנייה; המבקש חסם בנהיגתו את דרכו של המנוח, וזה ניסה לחמוק מפגיעה, סטה מנתיבו והתנגש חזיתית ברכבו של המבקש. כתוצאה נהרג למרבה הצער נהג האופנוע.

ג.

בית המשפט לתעבורה דן בהרחבה בטענות המבקש, שחזרו גם בפני בית המשפט המחוזי ובבקשה זו. טענות אלה ניתן לחלק לשני מישורים: מישור עובדתי

ומישור משפטי . ביחס למישור העובדתי נידונו, בין היתר, טענותיו של המבקש בדבר הפסיקה באשר לשדה הראיה שלו בעת עצירתו בצומת ותחום הסכנה, וכן קביעתו של משך זמן הנסיעה של המבקש עד לנקודת המפגש עם האופנוע (קרי, נקודת ה"אימפקט") – מה שכונה זמן פינוי הצומת. במישור המשפטי, נבחנו שאלת רשלנותו של המבקש ואפשרות קטיעת הקשר הסיבתי נוכח רשלנותו של נהג האופנוע, שלפי קביעת בית המשפט לתעבורה, נהג במהירות מופרזת (אם כי לא נקבע שיעורה במדויק). בית המשפט לתעבורה הטעים, כי גרסת המשיבה לעניין שדה הראיה שהיה פתוח בפני המבקש ממקום עמידתו, מקובלת עליו; גרסה זו נסמכת על ממצאי הבוחן המשטרתי ועל העובדה שמומחה המבקש לא חלק על ממצאיו (אלא רק על מסקנותיו). נקבע, כי נוכח שדה הראיה שהיה למבקש לכיוון ממנו הגיע נהג האופנוע, היה עליו להבחין בהתקרבותו וליתן לו זכות קדימה כמתחייב מן התמרור (הוזכר, כי אף המבקש עצמו בעדותו במשפט ציין, ששדה הראיה שלו עלה על מרחק של 300 מ' – כאשר המחלוקת בין הצדדים הייתה האם שדה הראיה היה רחב מ- 250 מ' ). צוין, כי בעדותו בחקירה מסר המבקש, כי לא הבחין באופנועים המתקרבים עד לאחר שהחל הפניה, ואולם בעדותו במשפט (כעבור 4 שנים) מסר, כי קיימת אפשרות שראה את כלי הרכב, אך לא ייחס לכך משמעות משום שסבר, כי בשל המרחק יוכל להשלים את הפניה. בית המשפט לתעבורה ראה עדות מאוחרת זו כעדות כבושה וקבע, כי המבקש לקח סיכון שלא לצורך או טעה בשיקול הדעת, טעות המגיעה לכדי רשלנות. בית המשפט לתעבורה בחן גם טענות המבקש בדבר מהירות נהג האופנוע ו זמן פינוי הצומת והגיע לכלל מסקנה, כי גם אם יניח לטובת המבקש, שנתונים אלה הם כטענתו - עדיין ייקבע שנהג האופנוע היה בתחום שדה הראיה שלו, ולפיכך הכרעתו נותרת בעינה. יצוין, כי בית המשפט לתעבורה מצא טעויות בקריאת הנתונים של מומחה המבקש, ומכאן שהחליט שלא להסתמך על חישוביו לעניין זמן פינוי הצומת.

ד.

עוד קבע בית המשפט לתעבורה, כי חרף התרשלותו התורמת של נהג האופנוע (שנסע במהירות הגבוהה מן המותרת ואף בנתיב השמאלי מבין השניים הפנויים בכיוון נסיעתו) לא נותק הקשר הסיבתי בין רשלנותו של המבקש לתוצאות התאונה. המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והוטלו עליו העונשים המצוינים מעלה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ה.

ערעור המבקש נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. נקבע, כי בית המשפט לתעבורה בחן בהרחבה ובפירוט את הראיות שבפניו וניתח אותן באופן מעמיק; כי הכרעת הדין על כל מרכיביה מבוססת כראוי; וכי אף לגופו של עניין אין ממש בטענות המבקש במישור העובדתי או המשפטי. בית המשפט המחוזי ציין, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים ובקביעות עובדתיות, אולם גם בבחינה חוזרת של קביעות אלה, לא נמצא דופי. בית המשפט המחוזי, חזר על קביעותיו העיקריות של בית המשפט לתעבורה, בהן שדה הראיה וחישוב זמן פינוי הצומת, וזאת גם בהתחשב בעובדה, שלא נקבעה באופן פוזיטיבי מהירותו של נהג האופנוע. בסופו של יום נפסק, כי:

"שתי מסקנות בית המשפט קמא, האחת שהמערער היה צריך להבחין בנהג המעורב טרם החל לחצות את הצומת, ומשלא עשה כן, התרשל, והאחרת כי על אף רשלנותו התורמת של הנהג המעורב אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי, מבוססות כראוי ובדין יסודן".

לבסוף נדחו טענותיו של המבקש בדבר גזר הדין. נקבע, כי בית המשפט לתעבורה איזן כראוי וכהלכה בין השיקולים הרלבנטיים, ועל כן אין מקום להתערב בגזר דינו.

הבקשה

ו.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה בפני. בבקשה, המתפרסת על פני כ-20 עמודים, חזר המבקש על טענותיו בערכאות הקודמות וטען, כי יש להיעתר לבקשה לרשות ערעור, נוכח חשש כבד לעיוות דין ושאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית היוצאת מגדרי המקרה הנוכחי. המבקש מנה מספר שאלות כאלה, ובהן "האם רשאי בית משפט להתעלם מחוות דעת שהוגשה כעדות ראשית...האם ניתן להרשיע ולקבוע אחריות בפלילים בהתבסס על קביעה עובדתית שלא נטענה בכתב האישום...", ושאלות נוספות הנוגעות לאופן קביעתה של התשתית העובדתית בהכרעת הדין, כגון "האם בקביעת שדה ראיה יש להתחשב בגודלו של האובייקט 'הנראה' (בענייננו - אופנוע לעומת רכב אחר - א"ר)". עוד נטען כאמור, כי למבקש נגרם עיוות דין חריג נוכח טעויות עובדתיות שנפלו בקביעות הערכאה הראשונה, וטעויות נוספות שנפלו בערכאת הערעור שסמכה הכרעתה על אותן קביעות. נאמר גם, כי נפלו מחדלי חקירה שפגעו באפשרותו של המבקש לעמוד על חפותו. אין הבקשה נדרשת לעונש.

הכרעה

ז.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת ככלל אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 6481/95 ימין נגד מדינת ישראל (לא פורסם)).

הבקשה הנוכחית אינה מעלה לאמיתה שאלה

כזאת, אף שהמבקש עותר להעטות עליה איצטלה רחבה; איני בא עמו בטרוניה, שכן קשה לאדם מן היישוב הרשעה בגרימת מוות, וקשה ממנה עצם גרימת המוות כמובן. ואולם עיקר עניינה של הבקשה בממצאי העובדות שנקבעו בערכאה הראשונה, שבודאי אין מקומם ככלל בגלגול שלישי. מבלי להמעיט בחשיבות העניין לצדדים הנוגעים בדבר, בית משפט זה אינו יכול להקצות משאבים לדיון כערכאה שלישית בטענות שהועלו לאורך כל ההליך המשפטי, אלא באותם מקרים חריגים העומדים בגדרי ההלכה; למבקש היו שני ימיו הדיוניים בבתי המשפט, ואין לבית משפט זה מותרות הזמן לדון כערכאת ערעור נוספת בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה. מעבר לכך, כידוע, בכל הנוגע לקביעות שבעובדה, נהנית הערכאה הדיונית מיתרון משמעותי על ערכאות הערעור; ושני בתי המשפט הקודמים בחנו לעומק את מכלול טענותיו של המבקש, ולא מצאו ספק סביר. כך, למשל, בנוגע לטענותיו של המבקש בדבר שדה הראיה , נקבע באופן פוזיטיבי, כי המבקש היה צריך לראות את נהג האופנוע בעת כניסתו לצומת ומכאן שהתרשל באי-מתן זכות קדימה, וזאת גם בהתחשב בטענותיו השונות של המבקש בדבר מהירות נהג האופנוע וזמן פינוי הצומת. על כן, אין מקום לשוב ולדון בטענות אלה במישור העובדתי.

ט.

בנוגע לשאלות המשפטיות שהעלה המבקש, לא מצאתי כי יש בהן משום הצדקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. שני בתי המשפט לא חידשו באשר לדין הקיים, ואותן שאלות שהעלה המבקש נוגעות איפוא לאופן יישומו במקרה הנוכחי. כך למשל, בנוגע לשאלת ניתוקו של הקשר הסיבתי נקבע מקדמת דנא, כי " רשלנות תורמת אינה משמשת, כידוע, טענת הגנה מפני אישום פלילי" ( ע"פ 478/72 מאיר פנקס נ' מדינת ישראל

פ"ד כז(2), 617, 625-624; ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל

פ"ד מח(4), 1). כן סבורני, שאין בטענות המבקש כדי לבסס טענה לעיוות דין לפי החריגים שנקבעו בפסיקה. מחדלי החקירה אליהם התייחס אינם עולים לכדי פגיעה מהותית ביכולתו של המבקש להתגונן; בית המשפט לתעבורה בחן את התשתית העובדתית גם בהנחה , כי נהג האופנוע נהג במהירות 190 קמ"ש , כפי שטען המבקש, והגיע לאותה מסקנה. לפיכך גם לגופו של עניין אין במחדלי חקירה נטענים כדי להביא לעיוות דין. עוד אציין, למעלה מן הצורך, כי בית המשפט לתעבורה לא התעלם מעדות מומחה ההגנה, כפי שנטען, אלא התייחס אליה, ובחר לסמוך ידיו על ממצאיו של הבוחן המשטרתי. לא מצאתי בדברים אלה מקום למתן רשות ערעור.

י.

טרם חתימה אציין, כי אכן מקרים כאלה, של קבלת החלטות ב"שבריר שניה" מצד נהגים נורמטיביים ושסופם מוות בתאונה, מהוים טרגדיה קשה לכל הנוגעים בדבר, בראש וראשונה כמובן קיפוח החיים והמכה הקשה למשפחת הקרבן. ברי, כי גם המבקש עודנו מתייסר בשל האירוע. מקרים שכאלה הם תזכורת קשה לכל הנהגים, בדבר האחריות הכבדה המוטלת עליהם בכל רגע נתון על הכביש ובכל קבלת החלטה.

י"א.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה.