רע"פ 4902/09 ניסן כהן בה-רון נ. מדינת ישראל

1.

המבקשים הם בעליו של גן אירועים שהוקם על קרקע חקלאית, ועד לשנת 2002 פעל ברישיון שניתן מכוח היתר לשימוש חורג. החל משנת 2002 לא הצליחו המבקשים להביא להארכת תוקפו של ההיתר, עקב סירובו של מנהל מקרקעי ישראל, בעליה של הקרקע. חרף זאת, הוסיפה הפעילות העסקית להתנהל, ובשנת 2003 הוגש כתב אישום אשר ייחס למבקשת 2 עבירה של ניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיף 4 לחוק לרישוי עסקים, התשכ"ח-1968. בית המשפט הרשיע את המבקשת, ובגדרו של גזר הדין היא נצטוותה להפסיק את הפעילות בעסק בתוך שמונה חודשים.

בשנת 2005, ולאחר שלא קוים צו בית-המשפט, הוגש נגד מבקשת 2 כתב אישום נוסף, הפעם באשמת ביצוע עבירה לפי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים, והיא שבה ונצטוותה למלא אחר צו הסגירה בתוך שנה. בהליך נוסף הורשעו המבקשים, על פי הודאתם, בעבירות על פי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, וחויבו להרוס את אשר בנו ללא היתר בתוך שנה. בקשות לדחיית המועד לביצועם של הצווים, סורבה, לאחרונה ביום ח' בניסן התשס"ט (2.4.2009). כנגד החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, וערעור זה נדחה תוך שבית המשפט מעניק למבקשים ארכה לביצוע הצווים - עד ליום 1.10.2009.

3.

המבקשים עותרים ליתן להם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובפיהם שתי טענות של עיקר: האחת – ככל שתקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט-2008, אינן מחייבות את בית-המשפט לקיים דיון במעמד הצדדים לפני שהוא מחליט אם להאריך את תוקפו של צו, הרי הן פוגעות בזכות החוקתית להליך הוגן. המבקשים מדגישים כי זכותם להליך הוגן נפגעה בערכאת הדיון, מאחר שלא ניתנה להם האפשרות להעיד ולחקור עדים. השנייה – למנהל מקרקעי ישראל אין זכות וטו תכנונית, וסירובו לאשר את פעילותו של גן האירועים אינו גובר על ההיתר שניתן למבקשים מטעם הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. המבקשים מדגישים, כי סגירת גן האירועים – הפועל בהתאם לכלל האישורים הבטיחותיים, הבריאותיים והסביבתיים – תגרום להם נזק רב.

4.

דינה של הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור אינה ניתנת אלא מקום בו עולה שאלה מהותית עקרונית, אשר עשויה להיות לה השלכה על ציבור גדול של מתדיינים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3), 123 (1982)). הבקשה שבפני אינה נמנית על אלה, הואיל ועניינה סוגיה פרטנית שמקורה בסירובם של המבקשים למלא אחר צווים שניתנו על ידי בית המשפט המוסמך, וזה מכבר הפכו לחלוטים. כך או כך, מהטענה בדבר חוקתיות התקנות - גם אם היה בה ממש, אין המבקשים יכולים להיוושע, ולו מן הטעם הפשוט שבית משפט השלום קיים בסופו של יום דיון במעמד הצדדים, במהלכו ניתנה למבקשים האפשרות להעלות את כל טענותיהם. באשר לטענה האחרת של המבקשים, גם בה לא מצאתי ממש. הדיון בפני ערכאות קמא נסב סביב השאלה אם להיענות לפניית המבקשים להאריך את המועד לביצועם של צווי בית המשפט. והרי מדובר בצווים שניתנו זה מכבר בגדרם של פסקי דין, והגיעה השעה למלא אחריהם ללא דחייה נוספת. ככל שהמבקשים סבורים כי בידם עילה לחייב את מוסדות התכנון ליתן בידם היתר, ואת רשות הרישוי ליתן בידם רישיון, גם ללא הסכמת הבעלים, פתוחה בפניהם הדרך לנקוט בהליך המתאים, אולם לא על ידי דחייה נוספת בביצועם של הצווים.

עינינו הרואות, מדובר בבקשה שנועדה לאפשר לעסק המתנהל שנים רבות שלא כחוק, להוסיף ולעשות זאת תוך שהמבקשים נסמכים על טיעוני סרק, ועם התנהלות זו אין בידי להשלים. אי-לכך, ובצד ההחלטה לדחות את הבקשה, אני מחייב את המבקשים לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח.