רע"פ 4929/05 היגאוי ראאד נ. מדינת ישראל

לבית משפט השלום בנצרת הוגש כתב אישום כנגד המבקש, ובו נטען כי בשני ימים עוקבים במהלך חודש יולי 2004, הוא ביצע עבירות של קשירת קשר לעוון, לפי לסעיף 499(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והסעה שלא כדין, לפי לסעיף 12(א)(ג) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

המבקש כפר בעובדותיו של כתב האישום, אולם בית משפט השלום העדיף את גרסתם של עדי התביעה, וביניהם שוטרים וכן שניים שהיו מעורבים בעצמם בפרשה: אכרם שווקי ואיימן רביעה. בעקבות כך הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו, ונגזרו לו 15 חודשי מאסר, 10 חודשי מאסר על תנאי, פסילה מלהחזיק ולקבל רישיון נהיגה למשך 6 חודשים, והוא חויב לחתום על החייבות בסך 10,000 ש"ח להימנע במשך 3 שנים מעבירה לפי חוק הכניסה לישראל.

המבקש ערער על הרשעתו בפני בית המשפט המחוזי, ואת השגותיו הפנה כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה. אולם, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו כי מסקנותיו של בית משפט קמא מעוגנות היטב בחומר הראיות, ולפיכך לא ראה מקום להתערב בהן.

עתה, עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור בפני בית משפט זה, אולם חוששני שאין בידי להיעתר לו. כידוע, רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק באותם מקרים בהם מעלה המבקש סוגיה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מעניינם של הצדדים המתדיינים. לא זה המצב בעניינו של המבקש, אשר את בקשתו ניסח כערעור בזכות לכל דבר ועניין, ובגדרה הוא שב ומשיג על ממצאים שבעובדה אשר נקבעו על ידי הערכאה הראשונה ועל חומרת העונש שנגזר לו. דא-עקא, בזה כמו בזה אין כדי להוות עילה המצדיקה ערעור בגלגול שלישי.

הבקשה נדחית.