רע"פ 4937/08 דניאל סלהוב נ. מדינת ישראל

נגד המבקש וחברה שהייתה בבעלותו (להלן: החברה ) הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ' 2750/05). בכתב האישום יוחסו למבקש ארבע עבירות לפי סעיף 117(א)(3) יחד עם סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ); שתי עבירות לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף; ושש עבירות

לפי סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף.

כתב האישום מתייחס לשתי תקופות, מחודש יולי 1997 ועד חודש יוני 1998 ובין חודש אוגוסט 1998 לחודש פברואר 1999. על פי המתואר, הגיש המבקש באמצעות החברה דו"חות תקופתיים כוזבים במטרה לחמוק מתשלום מס. סך הכול "חסכו" המבקש והחברה בשיטה זו תשלום של כ- 365,000 ₪ בשתי התקופות.

העבירות נחשפו בשנת 2000 בה גם נחקר המבקש. בשנת 2003, לאחר השלמות חקירה שנדרשו, הוגש כתב אישום נגד המבקש. בשלב זה עלה קושי באיתור המבקש וכתב האישום נמחק. בשנת 2005, לאחר שאותר המבקש מחדש, הוגש כנגדו כתב האישום מחדש.

ביום 13.11.2005 הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' שריזלי ) את המבקש על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו.

ביום 7.11.2006 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. בצד השיקולים לחובת המבקש ציין בית המשפט כי על אף שניתנה למבקש לבקשתו ארכה על מנת להסדיר את התשלום לרשויות המס, לא עלה הדבר בידו. צוינה גם חומרת העבירות, היקפן ומשך הזמן בו נעשו, עבירות אשר בגינן ניתן דרך כלל עונש של מאסר לריצוי בפועל. משכך ציין אף בית המשפט כי מתגמד משקלן של הנסיבות הקשורות לאישיותו החיובית של המבקש, קשייו הכלכליים ומצב משפחתו. יחד עם זאת, ראה בית המשפט בכף הזכות של המבקש את הודאתו בעבירות שחסכה זמן שיפוטי יקר, את הסיכוי כי לאור נכונות המפרק שמונה לחברה יוסדר החוב לרשויות המס ובעיקר את הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות. ממכלול שיקולים אלו החליט לבסוף בית המשפט לקבוע את עונשו על 6 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים וקנס בסך של 50,000 ש"ח. בהחלטה נוספת מאותו יום נעתר בית המשפט לבקשת בא כוח המבקש כי תישקל אפשרות ריצוי העונש בעבודות שירות וריצוי העונש נדחה לקבלת חוות דעת מהממונה על עבודות השירות. ביום 13.12.2006 נקבע כי המבקש ירצה את עונשו בעבודות שירות.

המשיבה לא השלימה עם גזר הדין וערערה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על קולת העונש (ע"פ 70191/07).

ביום 14.5.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר , כבוד השופטת י' שבח וכבוד השופט

ש' ברוך ). בית המשפט סקר אף הוא את השיקולים השונים בקביעת העונש. בענין פרק הזמן שחלף מעת ביצוע העבירות ציין בית המשפט כי כתב האישום הוגש בתחילה בשנת 2003 וכי העיכובים שחלו מאז היו בעיקרם באשמתו ולבקשותיו של המבקש ומכאן לא ראה בכך שיקול מכריע לטובתו. כמו כן צוין כי בפרק הזמן שחלף מעת מתן גזר גינו של בית משפט השלום טרם הוסדרו החובות לרשויות המס כך שגם בכך לא ניתן לראות שיקול לטובתו של המבקש. משכך, ועל אף נסיבותיו האישיות של המשיב קבע בית המשפט כי במאזן השיקולים לא ניתן לקבל עונש שאינו כולל מאסר בפועל, החליט לקבל את הערעור והעמיד את עונשו של המבקש על 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי התקופה שריצה בעבודות שירות כשהוא אף מציין כי כערכאת ערעור אינו ממצה את הדין עם המבקש. יתר חלקי גזר הדין נותרו על כנם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען בא כוח המבקש בעיקר כי לאור הפער בין עונש המאסר שקבע בית משפט השלום והעונש שקבע בית המשפט המחוזי, מוצדק מתן רשות ערעור ולאור ההלכות בענין יש להקל בעונשו של המבקש. עוד טוען הוא כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לפרק הזמן הממושך שחלף מעת ביצוע העבירות, יהיו סיבותיו אשר יהיו, לנסיבות ביצוע העבירות ולנסיבותיו האישיות של המבקש.

מנגד טוען בא כוח המשיבה כי המקרה אינו עונה על התנאים בהם תינתן רשות ערעור בבית משפט זה שכן אינו מעלה כל שאלה החורגת מנסיבותיו הספציפיות של המקרה והיותו מופנה אך ורק נגד העונש שהושת על המבקש.

לגופו של ענין נטען כי פער בענישה בפני עצמו אינו מצדיק את התערבות בית משפט זה כאשר העונש שקבע בית המשפט המחוזי הוא ההולם את חומרת המעשים בהם הורשע המבקש. מכל מקום אין מדובר בפער חריג המצדיק את מתן רשות הערעור.

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות הענין אין העונש שקבע בית המשפט המחוזי חורג מהמקובל בעבירות בהן הורשע המבקש ואף מטעם זה דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופו של ענין דין הבקשה להידחות. בא כוח המבקש מנסה להיבנות על אותם מקרים חריגים בהם נעתר בית משפט זה לבקשות רשות לערער היות שמצא כי הפער בין העונש שקבעה הערכאה הדיונית ובין זה שקבעה ערכאת הערעור הינו חריג (ראו למשל, רע"פ 1514/08 שנהב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.7.2008, להלן: ענין שנהב ). לא אוכל לקבל טענה זו בנסיבות הענין. ההלכה היא כי אין בעצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית ובין ערכאת הערעור בכדי להצדיק דרך כלל מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. על מנת שתתקבל טענה זו על המבקש להראות כי מתקיימות בעניינו נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, למשל פער חריג בעונש שנקבע. לא כך הוא בענין דנן. בענין שנהב אליו הפנה בא כוח המבקש כמו גם במקרים נוספים בהם נשמע בית משפט זה לטענה זו מדובר היה בפער חריג ביותר בעונש. כך למשל בענין שנהב דובר בפער שהתקרב לפי 5 בין העונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית לבין זה שהשיתה ערכאת הערעור. בענייננו הוחמר אומנם עונשו של המבקש אך החמרה זו הינה קטנה יחסית וודאי שאינה חריגה במידה המצדיקה את מתן רשות הערעור.

לא מצאתי אף ביתר טענותיו של בא כוח המבקש משום עילה להיעתר לבקשת רשות הערעור. נסיבותיו האישיות של המבקש והנסיבות בהן ביצע את העבירה נלקחו בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי בעת קביעת העונש. לא מצאתי כי נפלה משום שגגה במשקל שהעניק בית המשפט המחוזי לנסיבות אלו וביחס שקבע בינן ובין חומרת העבירות שביצע המבקש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 2.6.2008 בענין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 2.12.2008 לא יאוחר משעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.