רע"פ 4947/08 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בראשון לציון הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות של מעשים מגונים בקטינים. לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן, תסקיר נפגע וחוות דעת פסיכיאטרית, הוצגה בפני בית-המשפט הסכמה לפיה יוטל על המבקש מאסר של שישה חודשים לנשיאה בדרך של עבודות שירות, מאסר על-תנאי ופיצוי למתלוננים. בית-משפט השלום החליט שלא לקבל את הסדר הטיעון, וגזר למבקש 24 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי ופיצוי. החלטתו נומקה בכך שהעונש המוסכם חרג לקולא מן המתחייב נוכח חומרת העבירות.

2.

בערעור, שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי, בחרה המשיבה להגן על פסק-דינו של בית-משפט השלום ולא על הסדר הטיעון. ההסבר שניתן לכך היה, כי לאחר עיון מחודש הגיעה התביעה לכלל מסקנה כי האיזון אותו ביצעה בין שיקולי הענישה השונים עת הסכימה להסדר הטיעון, לא היה ראוי. לסופו של יום, החליט בית-המשפט קמא לקצר את עונש המאסר שנגזר למבקש והעמידו על 15 חודשים. הוא עשה זאת נוכח הזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירות, התקדמות המבקש בתהליך טיפולי בו שולב, והפער הגדול בין העונש המוסכם לזה שנגזר.

3.

המבקש עותר ליתן לו רשות לערער, ובפיו שתי טענות עיקריות. הראשונה הינה ש"איזון לא ראוי" שעל יסוד ההכרה בו שינתה המשיבה מעמדתה, אינו עומד במבחן הפסיקה (דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ ,

פ"ד נט(6), 281 (2005)). בטענה זו אין ממש, שכן המשיבה פעלה על-פי הנחיית הלכת פרץ, לפיה כאשר בית - המשפט שגזר את דינו של הנאשם מותח ביקורת על הסדר הטיעון וקובע עונש הסוטה ממנו לחומרה, חייבת התביעה לשוב ולבחון את עמדתה לקראת הערעור. במקרה זה השתכנעתי כי התביעה בחנה שנית את האיזון הראוי בעניינו של המבקש, והמסקנה אליה הגיעה הנה ראויה.

טענתו האחרת של המבקש היא כי בית-המשפט קמא לא נתן את דעתו לתיקון שבוצע בעובדותיו של כתב האישום, וכן שהוא הסתמך על עובדות שהובאו בתסקיר נפגע-עבירה, על-אף שאלו לא נכללו בכתב-האישום. טענה זו נדונה במסגרת הערעור בבית-המשפט המחוזי, שקבע כי בדין נדרש בית-משפט השלום לעובדות שהוזכרו בתסקיר הנפגע, אף שנמחקו מכתב-האישום המתוקן. אינני סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בכך, ומכל מקום, עיון בפסק-דינו של בית-משפט השלום מלמד כי לא זה היה המוטיב העיקרי בגזר הדין.

הנה כי כן, בקשה זו אינה מעלה שאלה לה נודעת השלכה על ציבור של מתדיינים, באשר היא מופנית היא אך לדרך בה יושמה ההלכה הקיימת בסוגיית הסדרי טיעון בנסיבותיו הפרטניות של המבקש. כאמור, עניין נבחן בידי שתי ערכאות, ואם תוסיף לכך את חומרת מעשיו של המבקש והנזק שגרם לקורבנותיו, שוב אין ספק כי העונש שהושת עליו אינו מצדיק קיומו של ערעור שני.

הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.