רע"פ 4950/07אברהם אטיאס נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים (פ 1363/05) בגין עבירה של פציעה, לפי סעיף 334 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

לפי

הנטען בכתב האישום, ביום 10.6.2004 תקף המבקש את בעלה של אחותו (להלן: המתלונן ) על רקע סכסוך משפחתי. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן שטף דם ונפיחות ביד שמאל, פצע בקרקפת וחתך באזור הרקה.

ביום 12.6.2006 הרשיע בית משפט השלום (כבוד הנשיא א' כהן ) את המבקש בהעדיפו את עדותו של המתלונן, שנתמכה בעדויות נוספות, על פני עדותם של עדי ההגנה מטעם המבקש.

ביום 1.3.2006 החליט בית המשפט לבטל את הרשעתו של המבקש, בתנאי שהמבקש יפצה את המתלונן בסכום של 15,000 ש"ח. בית המשפט קבע מועד להמשך הדיון, לשם ביטול ההרשעה במידת הצורך ולהטלת צו שרות לטובת הציבור בעניינו של המבקש.

ביום 30.10.2006 החליט בית המשפט שלא לבטל את הרשעתו של המבקש. את החלטתו זו ביסס בית המשפט על כך שאמנם המבקש הפקיד את הפיצוי לטובת המתלונן, אך במקביל פעל לשם הטלת עיקול על כספי הפיצוי לטובתה של אחותו, אשת המתלונן. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלו, ובנסיבות הכלליות של העבירה, אין מקום לביטול הרשעתו של המבקש. בית המשפט גזר על המבקש עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלוש מאות וחמישים שעות של שרות לטובת הציבור וקנס בסך 1,000 ש"ח או עשרה ימי מאסר תמורתו. בית המשפט קבע כי הפיצוי שהפקיד המבקש בסך 15,000 ש"ח יוחזר לו.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי ירושלים.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא ו- י' נועם ) דחה את הערעור בקובעו כי במחלוקת העובדתית שעמדה מולו הכריע בית משפט השלום כנגד המבקש בהתבסס על התשתית העובדתית שהונחה בפניו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי צדק בית משפט השלום משלא ביטל את הרשעתו של המבקש, לאור התנהלותו של האחרון.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מהפגמים שנפלו בעדותה של עדת ראיה שהעידה מטעם המשיבה. במקביל טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום משחזר בו מהחלטתו לבטל את הרשעתו.

מנגד טוענת המשיבה, כי דין הבקשה להידחות, משאין היא מגלה כל עילה למתן רשות ערעור.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שאין בבקשתו כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטי, ואין בה כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. בכל הנוגע לטענותיו של המבקש בכל הנוגע לזיהויו כמי שתקף את המתלונן, הרי שמדובר בשאלה עובדתית, שהוכרעה על ידי בית משפט השלום, בהתבסס על המהימנות אותה ייחס לעדים שהופיעו בפניו, ובעיקר לעדותו של המתלונן, שנתמכה בעדויות נוספות. כידוע, הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, ובפרט בממצאי מהימנות אותם קבעה בהתרשם מן העדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205 (2002)). גם במקרה שלפנינו, לא ראיתי מקום לסטות מהלכה זו ולהתערב בקביעותיו של בית משפט השלום.

בכל הנוגע לעניין הרשעתו של המבקש, אין לו להלין אלא על עצמו. אמנם, בהחלטתו מיום 1.3.2006 החליט בית המשפט לבטל את הרשעתו של המבקש, ולהטיל עליו עונש של שירות לטובת הציבור, בכפוף לפיצוי המתלונן. אלא שמהתניה זו, ומהמשך ההחלטה, ברור כי אין מדובר בהחלטה סופית לבטל את ההרשעה. אמנם מוטב היה לו היה בית המשפט מנסח ביתר בהירות את החלטתו. אך אין באי בהירות זו כדי להשפיע על ההחלטה הסופית בעניינו של המבקש.

כידוע, משנקבעה אחריותו של אדם בפלילים, יש להרשיעו. חריג שבחריגים לכלל מותיר בידי בית המשפט סמכות להימנע מהרשעה, במקרים יוצאי דופן (ראו רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.9.2006). הן התנהלותו של המבקש בכל הנודע לפיצוי והן נסיבותיה הכלליות של העבירה מורים כי במקרה זה לא היה מקום לבטל את הרשעתו.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.