פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
4966/05
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
סווארכה זוהיר
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 70059/05 מיום 17.4.05, שניתן על-ידי
כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר ו-י' שיצר
בשם המבקש: עו"ד יוסף
ברוך
בשם המשיבה: עו"ד אלעד
פרסקי
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום ברמלה כתב אישום (ת.פ. 1853/03), המייחס לו עבירה של ניהול ספרים בסטיה מהותית מן ההוראות, לפי סעיף 117(א)(7) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: החוק); עבירה של סירוב או הימנעות למסור מסמך או פנקס שהוא חייב למסרם לאחר שנדרש לעשות כן, לפי סעיף 117(א)(1) לחוק; וכן 18 עבירות של ניכוי מס תשומות בלי שהיה לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38, לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק.
המבקש שמר על זכות השתיקה והעדיף שלא להסביר לערכאות הקודמות מדוע לא הציג לרשות המס את המסמכים שעל-פיהם ניכה כביכול את מס התשומות בדו"חות שהגיש לרשות המס.
בית-משפט השלום ברמלה (סגן-הנשיא ש' ברוך) הרשיע, ביום 7.9.04, את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו, ביום 1.12.04, עשרים ושמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל; שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור עבירות כפי אלה שבביצוען הורשע בתיק זה וכן קנס בסך 400,000 ש"ח.
על הכרעת הדין וגזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) זיכה את המבקש מעבירה של ניהול ספרים בסטיה מהותית מהוראות החוק, לפי סעיף 117(א)(7) לחוק, לאור העדרה של הנמקת המשיבה להגשת כתב האישום בניגוד למתחייב מחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 בנוגע לעבירה זו, אולם דחה את ערעור המבקש בנוגע לעבירות לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק בקובעו, כי לאחר שהמבקש נדרש להמציא את הנהלת החשבונות שלו ולא עשה כן, הרי ש"חזקה שבעובדה, המבוססת על נסיון החיים והשכל הישר, שאין ברשותו מסמכים, לרבות חשבוניות כדין".
לאור זיכוי המבקש מאחד מהאישומים שבכתב האישום, הפחית בית-המשפט המחוזי את הקנס שהוטל על המבקש לסך של 300,000 ש"ח. יתר חלקי גזר-הדין נותרו על כנם. בית-המשפט המחוזי - בהתייחסו לרמת העונש - ציין, כי בית-משפט השלום התחשב בכל נסיבותיו האישיות של המבקש וכי תקופת המאסר שהוטלה עליו משקפת התחשבות זו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת המבקש הוא, כי דו"חות תקופתיים המוגשים אחת לחודש או חודשיים לרשויות מס ערך מוסף מעידים על מסלול עסקאותיו ותשומותיו של העסק, אך אין בהם כדי להוות ראיה בכל הקשור למסמך לפי סעיף 38 לחוק או העדרו, כנדרש בעבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק. לטעמו, החשבוניות, הן ורק הן, יכולות להוות אסמכתא לעבירה בסעיף 117(ב)(5) לחוק. בדו"חות אין דבר הקשור במעשה העבירה המיוחס, שכן מדובר בדו"ח תקופתי המרכז עסקאות ותשומות שנעשו בדיעבד.
מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, העבירה מתגבשת בעת הגשת הדו"חות הכוללים את דרישת הקיזוז. בנקודת זמן זו, מי ש"ניכה מס תשומות בלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38" עבר עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק. לפיכך, לטענת המשיבה, על-מנת לבסס הרשעה זו נדרש להוכיח שני רכיבים: האחד, ניכוי מס התשומות והשני, העדרם של מסמכים לפי סעיף 38 לחוק בעת הניכוי, כאשר ברכיב זה יכולות להיכלל חשבוניות קיימות שלא הוצאו כדין.
החלטתי לדחות את הבקשה.
עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). במקרה שלפני, שתי הערכאות שקדמו לי קבעו - לאור הממצאים העובדתיים - כי למבקש לא היו חשבוניות בעת שקיזז את התשומות ולכן הוא לא היה רשאי לנכות את מס התשומות. זאת, לא כל שכן, כאשר המבקש לא הציג כל ראיה, לא באשר לעצם קיומן של תשומות ולא באשר להיקפן. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו.
כמו-כן, אשר לחומרת העונש - כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל , תק-על 97 (4), 17). כך למשל נקבע ברע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , תק-על, 97 (1), בעמ' 42:
"בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור שעה שהערעור המבוקש עוסק אך ורק בחומרת העונש שנגזר: 'הלכה היא מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'... רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים והמקרה דנן אינו כזה'" (ראו גם רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2092/04 קשקוש נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)).
יתרה מכך, על חומרתן של עבירות המס, קבע בית-משפט זה, כי:
"בהטלת עונשי מאסר אלה מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי המס, ומטביעה עליהם אות של קלון. ידעו נא עברייני הצווארון הלבן, כי "צווארונו של עושה העבירה הזו אינו "לבן", והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה, והאחד שודד את קופתו של הפרט"... ידעו נא..., וידעו נא אנשי המסחר, המלאכה והתעשייה, אנשי מקצועות חופשיים וכיוצא בהם, כי אנו מתייחסים בחומרה יתרה למעלימי המס..." (ע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד לה (3) 211, 217-218).
במקרה שלפני, נוכח חומרת העבירות שביצע המבקש וגובה הסכומים בהם הונה המבקש את רשויות המס, נוכח התמיהה העולה מחקירתו של המבקש, בה העיד, כי אין ביכולתו לשחזר את תלושי המשכורת שהוציא לחמישה עובדים שלו, בשל כך שהמחשב שלו, בו הופקו התלושים, נזרק לאחר שהתקלקל; כי מי שניהלו את ענייניו החשבונאיים אינם בנמצא ולמבקש אין דרך לאתרם; וכי המבקש אינו יודע היכן קנה חומרי גלם עבור עסקו, מי קנה עבורו את חומרי הגלם, מיהם הלקוחות שלו, מיהם ספקיו ואיזה עבודות בדיוק ביצע, וכן בשל העדר כל הסבר על-ידי המבקש מדוע לא הציג לרשות המס את הממסכים שעל-פיהם ניכה כביכול את מס התשומות בדו"חות שהגיש לרשות המס, לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנן, את אותן הנסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש. נראה לי, כי העונש שהושת על המבקש מאזן כראוי בין המדיניות הסבירה, המחייבת השתת עונשים מחמירים על מבצעי עבירות מס לבין נסיבותיו האישיות של המבקש, הכוללות בחובן את מצבו האישי והמשפחתי ואת המחלה בה לוקים מי מילדיו.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, ט' בסיון תשס"ה
(16.6.05).
ש
ו פ ט