רע"פ 4968/05 מנחם יהב, עו"ד נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו, בגין עבירה של הפרעה לתנועה, לפי סעיף 6(ג)(1) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד-1983 (להלן: החוק).

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש החנה את רכבו באופן שהיה בו כדי להפריע או לעכב את התנועה. בהודעת הקנס עצמה, כתב המפקח, כי המבקש החנה "בצמוד לאבני שפה שחור לבן על אי תנועה המצויר בכביש חוסם שדה ראיה ליוצאים מהחניון".

בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' דורון) הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בעשותו כן, התבסס בית-המשפט על עדותו של פקח התנועה אשר רשם את הדו"ח, אותה העדיף על עדותו של המבקש. בנסיבות העניין, גזר בית-המשפט למבקש קנס בגובה של 450 ש"ח, או חמישה ימי מאסר תחתיו.

על הכרעה זו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ( כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר, וכבוד השופטים ז' המר וי' שיצר ) דחה את הערעור על הכרעת הדין, בפוסקו, כי אין נוסחא קבועה אשר על עד להשמיע על מנת שיתאפשר לו לרענן את זכרונו ולעשות שימוש בדו"ח אשר רשם. בית-המשפט קבע, כי מספיק שאמר העד, כי הוא מרענן את זכרונו, ואין אמירה זו שקולה, כטענת המבקש לאמירת "אינני זוכר". במיוחד, אמורים הדברים לגבי פקח תנועה, אשר עורך דו"חות כאלו כעניין של שיגרה. בנוסף, בית-המשפט קבע כי עקב היותו של הדו"ח כה מפורט ומלווה בשרטוטים, יש בו בכדי לרענן את זכרונו של הפקח. בנוגע לטענת המבקש של היות העבירה כללית, קבע בית-המשפט כי ניסוחה אינו עומד על הפרק, ואת תוכנה יוצק לה כל דו"ח. לסיכום, קבע בית-המשפט כי ההכרעה בעניין זה, והעדפת עדות הפקח על פני זו של המבקש היא עובדתית, ובית-המשפט לעניינים מקומיים, לא שגה בה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי באמצו פרשנות פשטנית לעבירה בה הורשע המבקש. בנוסף, טוען המבקש כי לא התקבלו התנאים הנדרשים לקבלת תוכנו של המסמך לפי כלל הקפאת הזכירה בעבר. כמו-כן, טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט בכך שלא נתן משקל לפגמים אשר נפלו בניהול המשפט, אשר גורמים לעיוות דין, כגון קבלת ראיות פסולות, התעלמות מהתנגדויות המבקש ומניעת אפשרות סבירה לחקור עדים חקירה נגדית.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מנסיבות העניין הפרטניות של המבקש, והלה, הגם שניסה, לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. כאמור, המבקש עצמו לא הכחיש כי אכן החנה את רכבו באי התנועה, אלא, טען כי הוא לא גרם להפרעה לתנועה בכך. אולם, וכך אף קבעו הערכאות הקודמות, מיקומו של הרכב, כעולה מן הדו"ח מהווה בבירור דבר אשר עשוי לגרום לעיכובי תנועה, הטרדה או הפרעה זמנית לעוברי דרך אחרים. לשון הסעיף עוסקת בהפרעה או עיכוב התנועה, אשר יכולות להיווצר בדרכים רבות, לרבות הפרעה או הקטנת שדה ראיה, אשר יכולה לסכן עוברי דרך אחרים, או לעכבם בתנועתם. בנוסף, הפקח כאמור ערך את הדו"ח המפורט, עליו העיד, בזמן אמת, ולכן לא ברורה טענת המבקש כי הפקח לא העיד מתי נרשם דו"ח זה, ואף אין כל סיבה שלא להסתמך על-כך.

בנוסף, יש לציין, כי גם בית-המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו של המבקש, סיים את דבריו באמירתו, כי: "ספק בעינינו אם יש מקום לכך שערעור מסוג זה יטריד מותב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי". נראה לי, כי יש אמת רבה באמירה זו, וקל וחומר לגבי בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.