רע"פ 5002/11 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 15272-07-10, כבוד השופטת ר' אבידע, י' צלקובניק וי' שפסר ) מיום 23.3.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בקרית גת (ת"פ 1468-06, כבוד השופט א' אינפלד ) מיום 26.5.2009.

המבקש הועמד לדין בגין עבירה של ביצוע מעשה מגונה. לפי הנטען בכתב האישום, בשלוש הזדמנויות ביצע המבקש מעשים מגונים במתלוננת, בלא הסכמתה בבית הוריה. בבית משפט השלום הורשע המבקש, על יסוד הראיות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט פירט ארוכות את שיקוליו בהכרעת הדין וביניהן הסביר מדוע העדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסת המבקש. יוער, כי בית המשפט ציין בהכרעת הדין, את העובדה שבפרשת התביעה היו חסרות שתי עדויות חשובות וזאת כתוצאה ממחדל של התביעה. אולם, בבחינת משקל הראיות בכללותן קבע, כי אין במחדל האמור כדי להקים ספק סביר ביחס לאשמתו של המבקש. בית המשפט, ביום 23.5.2010 גזר על המבקש עונש של ארבעה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלוננת. בית המשפט קבע כי העונש שנגזר מבטא איזון בין חומרת מעשיו של המבקש לבין מצבו המשפחתי הקשה ונתוניו החיוביים כאדם התורם לחברה כדרך כלל. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש וקבע כי אין מקום להתערב בממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית וכן אין די במחדלי החקירה שצוינו בפסק דינה - כדי להקים ספק סביר ביחס לאשמת המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה העובדה שהורי המתלוננת האמינו לדבריה אינה יכולה להוות חיזוק לגרסתה, אמורה הייתה להביא לזיכויו. לדבריו, עצם ההשפעה של אותו חיזוק על בית משפט השלום, בעייתית ויש בה כדי לערער את עוצמת הראיות ואת האמון שנתן בית המשפט בגרסת המתלוננת. עוד הוא טוען, כי שגה בית המשפט בקבעו כי הצטברות שלושת התלונות כלפיו תורמת לביסוס ההרשעה. המבקש טוען כי הערכאה הדיונית שגתה כאשר לקחה על עצמה תפקיד של הבאת ראיות, באמרה כי חסרות עדויות של שתי עדות חיוניות לפרשת התביעה. זאת מאחר והדבר גרם לעימות בין בית המשפט לבין ההגנה שהיה בו כדי להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט ביחס למבקש. לבסוף הוא טוען, כי לא ניתן לראות בהודייתו בעצם קיום המפגשים עם המתלוננת כ"מקצת הודיה", המסייעת לגרסת המתלוננת, כפי שקבעו הערכאות הקודמות, אלא מדובר בצמצום חזית המחלוקת העובדתית שאין לזקוף אותה לחובתו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה. זאת משום שטענותיו של המבקש כולן, מופנות כלפי קביעות עובדתיות ויישום דיני הראיות במשפט הפלילי ואולם אף אחת מהן אינה מעוררת סוגיה עקרונית ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). על כן, אין מקום במקרה זה למתן רשות ערעור.

מעבר לנדרש יוער, כי לטעמי דין הבקשה להידחות אף לגופה. הערכאה הדיונית אכן קבעה כי קיימים מחדלי תביעה בתיק. אולם, בהתמודדותה עם המחדלים הללו, פעלה כראוי, הן בכך שהציעה לצדדים לאפשר את תיקון המחדלים והן בכך שנענתה לבקשת ההגנה שלא להביא את העדויות החסרות בשלב המאוחר בו היה מצוי משפטו של המבקש. הערכאה הדיונית איזנה בין האינטרסים השונים הקיימים בהליך הפלילי ונתנה משקל נכבד לאינטרס של המבקש עצמו. לא מצאתי פגם בשיקוליה ואף לא בנימוקיה להכרעת הדין. בית המשפט המחוזי קבע בצדק כי קיים קושי במתן משקל ראייתי של חיזוק לאמון שנתנו הורי המתלוננת בבתם, אך עם זאת הסביר באופן המניח את הדעת מדוע אין בכך כדי להשפיע על הכרעת הדין. יודגש, כי בניגוד לטענת המבקש, בית המשפט קבע כי "הצטברות שלושה אירועים של מגע פיזי באשה אחת, שאינה חברה קרובה" מחלישים את גרסתו ולא "שלושה אירועים שהתלונות עליהם מחזקות אחת את השנייה". לבסוף, לא מצאתי כל פגם ביישום הדין על ידי הערכאות הקודמות, לרבות לעניין הודייתו המסויגת של המבקש, ועל כן אין מקום להתערבות בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי.

סוף דבר, הבקשה נדחית.