רע"פ 5004/06 אלבינה לטישב נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום מתוקן שהוגש כנגד המבקשת לבית-משפט השלום בירושלים נטען, כי היא הציגה עצמה כאחות מוסמכת וכבעלת רישיון לעסוק בסיעוד, חרף כך שהיא לא הייתה רשומה ככזו בפנקס המורשים לעסוק בסיעוד לפי תקנות בריאות העם (עוסקים בסיעוד בבתי חולים), התשמ"ט – 1988, ותקנות בריאות העם (צוות סיעודי במרפאות), התשמ"א-1981. על יסוד מצג זה, נטען, התקבלה המבקשת לעבודה בחברה המעניקה שירותי סיעוד, כאחות המבצעת ביקורי בית. עוד נטען, כי במסגרת תפקידה, העבירה המבקשת לחברה דיווחים כוזבים אודות ביצוע ביקורי בית שכלל לא ערכה. נוכח כל האמור, יוחסה למבקשת עבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.המבקשת הודתה במסירת הדו"חות הכוזבים, ואף בכך שהיא לא נרשמה בפנקס המורשים לעסוק בסיעוד. אולם, היא טענה שבכך אין כדי לבסס את הרשעתה בעבירה שיוחסה לה, הואיל ובראיון שנערך עימה עובר לקבלתה לעבודה בחברה, היא הציגה מסמכים המעידים על כך שיש לה הכשרה סיעודית מברית-המועצות לשעבר, ולא טענה כי יש בידה רישיון לעסוק כאחות מוסמכת בישראל. ממילא, טענה המבקשת, עבודתה בחברה הייתה אדמיניסטרטיבית בלבד, ולא היה לה כל היבט רפואי.

בית-משפט השלום ראה לתת אמון בעדותה של מנהלת החברה הסיעודית אשר העידה מטעם התביעה, וביכר אותה על פני עדותה של המבקשת, תוך שהוא קובע, כממצא שבעובדה, כי המבקשת "הציגה... את עצמה כאחות מוסמכת בישראל, טענה אשר הינה כוזבת, לאור העובדה שאין לה רישיון ותעודה ממשרד הבריאות בישראל" (עמ' 43 להכרעת הדין). נוכח כך, הורשעה המבקשת בעבירה שיוחסה לה, ונגזרו לה שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. כמו כן, הופעל, בחופף , מאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגדה. בנוסף, הוטלו על המבקשת שישה חודשים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.

3.המבקשת הביאה את השגותיה כנגד פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. בית-המשפט (סגן הנשיא ד' חשין, והשופטים מ' שידלובסקי-אור וע' חבש), דחה את ערעורה כנגד ההרשעה תוך שהוא מציין, כי ההרשעה התבססה על ממצאים שבעובדה בהם לא נמצאה עילה להתערב. באשר לעונש שנגזר למבקשת, קבע בית-המשפט, כי לא היה מקום להפעיל את עונש המאסר על-תנאי שהיה תלוי נגדה בגין הרשעה קודמת, הואיל ועבירת התנאי הוגדרה כקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ואילו העבירה בה הורשעה המבקשת בגדר ההליך הנוכחי, הייתה של קבלת דבר במרמה, אך לא בנסיבות מחמירות (עמ' 16 לפסק הדין). יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

4.עתה עותרת המבקשת ליתן לה רשות לערער, ובבקשתה היא טוענת כי בעת שנחקרה במשטרה, היא לא ידעה על זכותה להיוועץ בעורך דין. עוד נטען, כי באזהרה שהופנתה אליה לפני חקירתה, נאמר לה כי היא חשודה בעבירות מרמה וזיוף, ולא הובהר לה כי היא נחשדת גם בקבלת דבר במרמה. בהמשך, משיגה המבקשת כנגד הרשעתה בעבירת המרמה, ומעלה שורה ארוכה של השגות המכוונות כנגד קביעותיהן העובדתיות של ערכאות קמא.

5.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית החורגת מגדר עניינו של המבקש הספציפי. הבקשה שבפני – המנוסחת כערעור בזכות לכל דבר ועניין – אינה מעלה שאלה מעין זו, ומסיבה זו בלבד, דינה להידחות.

אף לגופו של עניין, אין בטענותיה של המבקשת כדי להצדיק מתן רשות ערעור. באשר לטענה בדבר זכות ההיוועצות. מפרוטוקול הדיון עולה, כי תשובתה של המבקשת לכתב-האישום חפפה את דבריה בהודעתה במשטרה, וכי עורכת-הדין שייצגה אותה בפני בית-משפט השלום, הסכימה להגשת ההודעה מבלי להעלות השגות כלשהן באשר לאופן בו נגבתה. השגות מעין אלה לא הועלו גם בהודעת הערעור שהוגשה לבית-המשפט המחוזי, וברי כי אין להיזקק להן לראשונה בגדרו של הליך בקשת רשות ערעור. יתרה מכך, אף אם המבקשת לא היתה ערה לזכותה להיוועץ בעורך-דין עובר לחקירה, אין בכך כדי להועיל לה, הואיל ולאור קביעתו של בית-משפט זה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם), הסעד המרבי לו זכאית המבקשת בגין הפרת זכותה זו – בדומה למצב דברים בו הושגה ראייה באמצעים פסולים ושלא כדין – הינו פסילת הראייה, היינו, פסילת הודאתה במשטרה. אולם, הרשעתה של המבקשת לא נסמכה רק על דברים שנאמרו מפיה בחקירתה - ואף לא על דברים שמסרה בעדותה בפני בית-המשפט - אלא על עדותה של מנהלת החברה בה הועסקה, וממילא, אין בפסילת ההודעות כדי לשנות מההרשעה. יתר טענותיה של המבקשת מכוונות כנגד קביעות שבעובדה ומהימנות, ובאלה, כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב, לא כל שכן במסגרת ערעור שני.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.