רע"פ 5006/10 משה חנימוב נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בבאר-שבע הרשיע את המבקש בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, מסירת הודעה כוזבת וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וגזר לו, בין היתר, חמישה חודשי מאסר. נוכח הזמן שחלף ממועד ביצוען של העבירות, והעובדה כי המבקש נעדר הרשעות קודמות, היה בית המשפט מוכן לבחון את האפשרות להמיר את המאסר בעבודות שירות. אולם, פעם אחר פעם קבע הממונה על העבודות כי המבקש אינו מתאים לשאת בעונשו בדרך זו, בפרט הואיל ונמצא כי הוא משתמש בסמים. לבסוף, ולאחר שחלפה כשנה ממועד מתן גזר-הדין, קבע בית-משפט השלום כי המבקש ישא בעונשו מאחורי סורג ובריח.

2.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בו העלה השגות כנגד הכרעת הדין והעונש, נדחה. בית-המשפט המחוזי קבע כי העונש שהוטל על המבקש הולם את נסיבות העבירות, ואין מקום לשוב ולהידרש לעניין עבודות השירות, ובלשונו: "לא מצאתי כי יש מקום לבחון התאמתו בשנית כפי שעתר בא-כוחו, משבית המשפט קמא דחה את הדיונים שוב ושוב לבדוק התאמתו ובסופו של יום כאמור, המערער תחת לנצל ההזדמנות שניתנה לו, השתמש בסמים והכל תוך כדי שהוא מרצה מאסר בעבודות שירות" (עמוד 8 לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי).

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לגישתו, שגתה ערכאה קמא משלא נדרשה פעם נוספת לחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות, נוכח הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות, והעובדה כי שוב אינו צורך סמים.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה זו. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימים עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 650 (2003)), ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם. גם לגופם של דברים לא מצאתי ממש בטענותיו של המבקש. בית-משפט השלום היה מוכן לאפשר לו לשאת במאסר שהושת עליו בדרך של עבודות שירות, אולם הוא לא השכיל לנצל את ההזדמנות שניתנה לו, עד כי לא נותרה ברירה אלא להורות על כליאתו. בהחלטה זו של ערכאות קמא לא מצאתי כי נפל פגם, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.